איך מתמודדים עם מוות? עם מוות של אח? אח קטן?
איך אמורים להמשיך לחיות כשיודעים שהוא נמצא עמוק באדמה, בבית קברות, שלמרות שיש שם צמחיה ופרחים - הוא עדיין ותמיד ישאר קר - קר כאבן.
כשהיינו בהלוויה קברו אותך בחלקה "חדשה", מסביבך לא היו קברים, היו רק חורים באדמה מכוסים בטון - כאילו חיקו לגופות שיקברו בהם.
ביום האזכרה הראשון שלך, עדיין היה יחסית ריק אך מאז כל שנה שאני הולכת לשם, אני מזדעזעת יותר ויותר
בהתחלה הזדעזעתי מכמות הקברים שנוספת כל שנה, אבל אז הבנתי שאלה החיים ואין מה לעשות - אנשם מגיעים לגיל 70, 80, 90 ואפילו יותר, וככה זה בחיים - מתישהו מגיע הזמן שלך למות.
אבל כל שנה מחדש, בין כל הקברים "המבוגרים" תמיד היה קבר חדר של ילד או ילדה. של ילדים. קברים של ילדים. קברים של
י - ל - ד - י - ם!
זה לא נתפס. כל פעם שאני נתקלת בקבר קטן אני תוהה מה עם המשפחה של אותו ילד או ילדה. איך הם ממשיכים? הם מצליחים בכלל להמשיך???? הרי זה ילד!!! ילד!!!! ילד אמור להיות עכשיו בחוץ משתולל, משחק מחבואים, רוכב באופניים או במקרה הגרוע יותר יושב מול המחשב וכותב בלוג. בסה"כ ילדים!
אחרי כמה דקות שאני מנסה להיכנס לראש של המשפחה, שאני בכלל לא מכירה - אלא רק את הקבר של הילד שלהם - אני נזכרת שאני גם מגיעה ממשפחה כזו. משפחה שמת בה ילד. איך אני מצליחה להמשיך??? איך אני ממשיכה לשמוע מוזיקה?? איך אני מצליחה לחייך? לרקוד? לצחוק? להנות? לחיות?
האמת היא שאני לא כל כך מצליחה.
למרות שאני כן משתדלת לחייך, זה לא חיוך אמיתי, המוזיקה שאני שומעת לוקחת אותי רחוק מכאן, לרקוד אני כבר לא רוקדת בכלל, ולהנות? מה זה בכלל?? בכל דבר שאני עושה יש את המוות שלך שמסתכל עליי ... שמפעיל את המצפון שלי, שפועל 24 שעות ביממה, כל יום כל היום. אפילו בלילה, בחלום הוא לא מרפה ממני. החלומות שחוזרים אליי כל פעם מחדש. הסיוטים.
המוות שלא מרפה. המוות שכנראה לא ירפה אף פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
t_o_v_a