השבוע הכה בי משהו.

ההבנה (או אולי ההפנמה) שאני גדולה.

שהשינשינים שאני עובדת איתם רואים בי מבוגרת, ואני לפעמים רואה בעצמי חלק מהם.

אני מתעסקת בהרשמה לאוניברסיטה, בטיול לחו"ל, באיך אני הולכת לשלם על האוכל בשנה הבאה. באישה שאני רוצה להיות.

לפעמים אני חוטפת רגליים קרות. במיוחד עכשיו, אחרי שההורים הודיעו שאין להם מושג אם יצליחו לתת לי גיבוי כלכלי. זה לא גורם לי לרצות לבטל, אני רק בוהה בחשבון הבנק שלי ביתר חרדה.

וכמו שהמורה שלי לפסיכומטרי נהגה לומר: זה כמו טיפוס על האוורסט. קצת בכל יום.

(איפשהו בתיכון, אחד החברים שלי אמר לי שאת ההליכה שלי הוא מזהה ממרחקים. אני הולכת בצורת איפה-ההר-שאני-אמורה-לטפס-עליו. אני בספק אם זה השתנה עם השנים.)

אז מצאתי הר, ומלמטה, מנקודת המבט שלי, זה הולך להיות טיפוס ארוך.