אני לא יודעת איך להזיז את מה שנשאר ממני. העובדה המדכאת שאני אצטרך לעשות את זה בפרק זמן שאפשר לספור בשעות ולא בימים הופכת את זה להרבה יותר קשה, במיוחד על רקע העובדה שהמקום אליו אני הולכת הוא אחר מהמקומות היותר שכוחי-אל בהם הייתי אי פעם.

הלוואי והדברים היו מצליחים להתנקז לדמעות. למשהו. כל דבר. אבל הכל תקוע כמו אבן בלב שלי שלא מרפה ולא מניחה ולא רוצה ללכת משם. אם היה בי עוד כוח הייתי צועקת, הייתי בוכה והייתי מראה שרע לי. שאני לא מסוגלת יותר. אבל אני באמת לא מצליחה. התקמטתי, התאדיתי. אין לי איך לשאוב את הכאב שלי ולהפוך אותו לדמעות, אני לא מצליחה יותר. אני תקועה בחוסר האונים הזה ואף אחד אפילו לא יודע עד כמה זה בעייתי.

הוא לא רוצה. אני לא יודעת למה אני כן. מספיק, הוא רע.

הלוואי ואני אצליח לאהוב אותך כמו שאתה אוהב אותי. אין בך קסם ובכל זאת אתה מקסים.

אני לא יכולה לחכות יותר לדבר עם הקב"ן. להפוך את התקופה האחרונה למילים שיהדהדו בין ארבעה קירות וייכנסו לאוזניים של אדם שיכול להקשיב ואז לקבל החלטה. כל החלטה. רק תנו לי את הרעידת אדמה הזאת כבר, את השינוי הזה.

מלנכוליה הפכה לדיכאון. הדיכאון בקרוב יהפוך את הכל.