LoveFear

HighCry

ChillCold

BeginningEnd

BrightnessPain

DeepDeep

---

אולי פילוספיית החיים הזו נראית כ"כ גאונית רק מפני שהיא הכי נוחה.

לחיות ללא מטרה, להבין שכל דבר נעשה לשווא, לחיות בזום אאוט על העולם ולנחות בכל הכוח ישר לתוך לב של מישהו רק בגלל שאתה לא באמת יכול לא להיות אנושי. להרגיש שאתה הולך לתוך המקומות הכי עמוקים של טבע האדם ובכל זאת זה נורא קשה כי אנחנו כבר מזמן לא שם, מכונות.

בניתי לי פאזל, ולמרות שכל החלקים מתחברים, התמונה על הפאזל מטושטשת. שם הבעיה. לכל קונפליקט יש פיתרון ובכל זאת אין "נכון"
ו"לא נכון". קשה לעשות מהכל שחור-לבן כשבעצם אתה רק מנסה כל הזמן שהחיים שלך יהיו כמה שיותר צבעוניים.

ובגלל שהכל חסר משמעות, צריך להקטין כעסים, לסנן רגשות של אחרים, לא לקחת ללב, להסתכל מהצד על כל סיטואציה שהיא ולהרגיש את הצביטה הנהדרת הזאת בלב שמודיעה לך שכל זה, כל זה אבסורד לחלוטין, מיותר, ואף אירוני.

מאידך, אתה לא מצליח להקטין את האהבה. רגשות חיוביים חזקים יותר משום שאתה לא מרגיש את הדחף הברור מאליו להתעלם מהם, להעלים אותם. למה לך? כעס, זה דבר קשה, בעייתי. אז נוח להסתכל על זה בפרופורציה "הנכונה", "האבסורדית" ולהעביר את הרגע הקשה בתחושה של "ניצחתי". אבל אהבה? שמחה? אתה כבר שם, אז תרגיש את זה. אתה לא חושב לעצמך שזה חסר משמעות. לא כשזה אהבה אמיתית ולא כשזה רגש מתפרץ וגדול (אלא אם כן אתה בדיכאון עמוק ואז הסיכוי שתגיע לאותם רגעים הוא גם ככה די אפסי).

קשה עם שינויים.