אז להבהיר דבר אחד, יש לי בלוג כי אני אוהבת לכתוב. כי כיף לי לשתף חלק מהחיים שלי, ולא להציג אותם לעולם.
כי בכל זאת אלה החיים הפרטיים שלי.
מצטערת שאני לא משוררת או סופרת.
מצטערת שאני לא מלחינה.
מצטערת שאני לא אגואיסטית.
מצטערת שאני אמיתית ולא מזוייפת.
מצטערת שאני לא אוהבת לשקר לאחרים ולעצמי.
מצטערת שאני לא אוהבת שמרחמים עליי.
מצטערת שאני בוחרת בדרך הקשה ומעדיפה להתמודד עם הדברים פנים מול פנים.
מצטערת שאני לא אוהבת להמציא לעצמי סיפורים ולהאמין בהם
תוך כדיי הפצה לעולם כדי לקבל טפיחה על השכם.
מצטערת שאני אוהבת לשמור את הדברים לעצמי.
מצטערת שיש לי כבוד עצמי ושאני לא יורדת לרמה עד כדי כך נמוכה.
כשאמרתי שאהבתי, אהבתי.
כשאמרתי שהתרגשתי, באמת הייתי.
לא משחקת כי בסופו של דבר אני אשחק בעצמי ולא באף אחד אחר.
אותי לימדו שאהבה זה לסלוח לחולשות תוך אמונה שהמעלות עולות על החסרונות.
כשהייתי שם לתת לך כתף לתמוך ולנחם ואפילו לעשות מסאג' ותה חם ולאמר מילות עידוד בעת הצורך, הייתי שם באמת, בשבילך. כמו שהייתי תמיד. כל התקופה.
לפחות בזמן הזה לא היית צריך לתפוס בשקר. לא הייתי זקוקה לו.
בנאדם עם כבוד,בנאדם לא פחדן, אמיץ. זה בנאדם שיודע להגיד את הדברים פנים מול פנים. בזמן ובמקום. לא אחד שיודע לכתוב על דף אינטרנט ולחשוב שעשה בזה משהו.
כי בסופו של דבר, אתה יודע. רק שנינו היינו בחדר ורק שנינו יודעים מה שהיה שם באמת!(:
אני מקווה שהתגברת, כי אם כן אשמח לצאת כבר מהטורים שלך(: תמצא דבר אחר לכתוב עליו כלכך הרבה. אני בטוחה שיש דברים טיפה יותר מעניינים מהקשר הזה. או שזה הדבר היחיד כרגע?!
שמחה שאצלי כבר לא.