פח זבל

לחבק אותו חצי ישנה וחלום על חיבוק עם מישהו אחר, את מי אני מחבקת כאן- אותו או את החלום? והחיבוק הזה הלך איתי כל הבוקר עד שהמציאות המסה אותו לגמרי.

איך כתבתי אז כשעוד חלמתי- כשאין לך אף אחד אחר החבר שלך צריך להיות גם המאהב שלך.

יש משהו חייתי בכל האהבות הנכזבות האלו. האהבות הנכזבות שלי היו אכזריות, בחלקן הגדול, אבל אהבתי אותן ורציתי רציתי רציתי, לא היה שום ספק בעניין. היה לי כואב, היה לי רע, חייתי וכתבתי, כתבתי היטב.

היום כשיש לי אהבה לא נכזבת, הכל הולך על מי מנוחות, ואני תוהה כמה זמן האהבה הזאת יכולה להמשך, הרי לא יתכן שהיא תשוט כך כל-הזמן על מי מנוחות. ויש רגעים שבא לי להתחתן איתו, רק כדי לתפוס את הרגע הזה של האהבה ולשמר אותו בערב אחד של פורמלין. כי אם לא נתחתן עכשיו, מתי נתחתן, כשנהיה שחוקים ומשועממים והאהבה שלנו תצטרך ניעור רציני? ומאיפה לי הבטחון הזה שאם לא אתפוס את האהבה הזאת חזק היא תעלם יום אחד, כשכבר אהיה אחרי גיל הפריון? אולי זה יכול להמשיך ככה לנצח?

וגם המי מנוחות האלו שהאהבה שלי שטה עליהם, הם חלקים אולי, נוחים כנראה, אבל אין בהם חיים, ואין בהם כתיבה. ומאיפה לי הבטחון הזה שאם יש אושר אין באמת חיים, ואם יש אהבה לא נכזבת אין כתיבה?