וככה זה.

לא ידעתי כמה שטוב לי עד שהחלטתי להרפות ממה שכואב.

פתאום שמתי לב שהצרות שלי, משמעותיות ככל שיהיו, מצטמקות לנוכח האנשים שסובבים אותי.

יוני. נועה. אמא. בנות הדוד הקטנות שלי.

יוני, אני רואה אותך בכל מקום עכשיו, או לפחות מקווה לראות אותך

ואני נזכרת בך בכל פעם שאני שומעת שיר מוכר או רואה משהו מדהים, ואני מיד רוצה לדבר איתך ולצחוק איתך.

אני סוף סוף מבינה למה התכוונת ואני כל כך מצטערת שכל הזמן הזה ישבת וחיכית לשובי, אבל היי, חזרתי בסוף!

עכשיו כל כולי איתך, ורק אנחנו מבינים כמה שזה לא קיטשי כי זה בכלל לא קשור לרומנטיקה, זה קשור לאחווה וחברות.

אני יודעת שהם פגעו בנו, שניהם הרסו אותנו השנה אבל בוא נפסיק להתרכז בהם כי הם בכלל לא חשובים יותר,

הם לא ירחיקו אותנו יותר ולא ידכאו ולא ימנעו מאיתנו לצחוק.

ולא אף אחד אחר.

שומעת דמיאן רייס וחושבת עלייך.

הכל כאילו מקבל פרופורציות בימים אלו.

ביום שני, אני עומדת לכתוב את הבגרות במתמטיקה ולהופיע עם הרקוויאם של פורה על הבמה

וכבר מחר נועה גלו גלו נוסעת.

והדברים שצריכים להעשות מכבידים עליי.

בנו של מי שמנצח עלינו ברקוויאם נהרג לפני חודש בהיתקלות עם פלסטינאים, הוא היה חייל יחידה קרבית בצה"ל וחזר ארצה במיוחד בשביל להתגייס,

זה חייב להכניס בן אדם לפרופורציות.

כן, לא תמיד טוב לי, הייתי אומרת שאפילו קשה

אבל יש עוד תהום ענקית של שכול וכאב וסבל שאני לא רוצה ליפול אליה אף פעם.

בכל זאת, מה יותר נורא מלנצח על רקויאם, שיר ששרים לכבוד המת, חודש לאחר האובדן הכי גדול שעלול לקרות לאדם?

אהבה נכזבת? ציון לא טוב? אפליה? לחץ?

קטן ומזערי.

כאין וכאפס.

אני והכאב שלי ביחד, אנחנו כל כך זעומים שזה מצחיק

לפעמים הלב נקרע ואני חושבת, לאן אפשר לרדת?

ועכשיו אני כבר לא רוצה לחשוב על זה כי אני יודעת.

והאהבה הזאת? כלום לא יקרה איתה אף פעם.

אני, מוכרחה להחזיר לעצמי את מה שטוב,

את יוני, בכמויות העצומות בהן אנחנו זקוקים אחד לשני,

אני צריכה לעלות על קו הבריאות הזה, שמתעקל לי ובורח,

אני חייבת לעשות עם עצמי משהו.