חשבתי עליך אתמול, שוב

היה זה יום חמים, קרני השמש הציצו אל תוך החלון, השמיים היו תכולים ללא ענן אחד.
קים הייתה מוכנה לבי"ס בהתרגשות, היא ידעה כי עולה כעת לכיתה ט' ושצריכה להשקיע יותר מהשנה שעברה.
היא תמיד ידעה ששומריי הבי"ס היו נוקשים לגביי התלבושת ושאסור לבוא בלי התלבושת האחידה.
קים הרגישה שהחצאית האפרפרה קצרה מדי ושאולי הייתה צריכה לקנות חצאית במידה יותר גדולה, היה לה חם בסוודר הגדול
והדבר שהכי אהבה בתלבושת שלה היתה העניבה.
היא הושיטה את ידה לקחת את הילקוט ואת תיק האוכל הקטן, נופפה בשיערה החום שהגיעה לה עד הכתפיים וצעקה "הלכתיייי".

לגבריאל תמיד החמיאו, סבתו על לימודיו, אמו על הבנות הנחמדות שמשיג, אביו על הנגינה.
הוא תמיד היה הילד הנאה והחכם במשפחה.
גבריאל ידע שהיום הוא הולך להיות הילד האהוב על המורה, כמו בכל שנה.
הוא הסתכל על שעון הקיר בעודו קושר את העניבה, הוא תמיד שנא את העניבה, תמיד היו לו קשיים לקשור אותה, למרות הכל
ידע שהינה לא סיבה להתלונן.
הוא הרים לאט את הילקוט ושם על הגב, הביט במראה , קרץ וקרא, "ביי אבא ואמא". "בהצלחה", קראה אמו.
"תגיע בזמן לשיעור פסנתר", אמר אביו וחייך.
גבריאל גלגל את העיינים, 'נמאס לי כבר ממנו', חשב.

קים הגיעה לבי"ס ודאגה שכל השומרים ישמעו ממנה 'שלום' , היא הייתה חייבת לעשות עליהם רושם טוב,
היא ידעה שזה תמיד עובד ותמיד יעבוד. היא עברה בחיוך ליד כולם עד שהגיעה לארונית שלה, היא הסתקלה על המספר שהיה כתוב לה ביד
ושמה אותו במנעול עד שהוא נפתח, היא תמיד שכחה את הקוד שלה במנעול זה היה בעיקר כי כל שנה החליפו להם מנעולים.
כל שנה חיכתה קצת ליד הארונית כדי לראות של מי הארוניות שלידה, 'הפעם' חשבה, 'אני מאחרת לשיעור, אני אבדוק בהפסקה הבאה'.
קים חלפה מעבר 10 הארוניות שאחריה ועלתה לקומה השניה.

גבריאל פתח את הדלת הראשית של הבי"ס וראה שהשומרים, כמו בכל שנה, מביטים בכל חלק בגופו, הוא אפילו לא חייך
הוא ידע שהם לא מעליו וגם לא רצה שיהיה כך.
הוא הגיע לארונית שלו וסיבב 3 פעמים את הכפתור במנעול שלו במהרה והמנעול נפתח.
לגבריאל הספיק לראות מספר בעל 10 ספרות וכבר יכל להגיד אותו בע"פ.
'מעניין מי השכנים שלי בארוניות', חשב. הוא הוצי את מה שהיה צריך להוציא לשיעור הראשון
הוא הביט בשעון היד שלו, "שיט! עוד דקה צלצול!", צעק, סגר את המנעול ורץ לכיתה.