זה מרגיש כאילו יש לי כפילות דעות, פילוג לא ברור בנפש שלי, שפשוט נמצא שם. אני מתכנן את החיים שלי קדימה, רואה את העתיד, מנסה להמשיך, נותן מעצמי, משקיע מאמצים... ומצד שני, אני פשוט נעצר במקום. אני פשוט נתקע לעד איפה שאני, אני רוצה למות. כאילו החיים שלי מתפצלים לשני כיוונים, באחד אני ממשיך ובונה חיים שלמים, מתוכננים ברמה הכללית, ובכיוון השני אני פשוט... טוב, מת.
אני כבר לא יודע אם להאמין לעצמי או מה להגיד לעצמי, כי סביר להניח שאם עד כדי כך הייתי רוצה למות, הייתי מת. כן, אמנם ניסיתי כבר פעמיים, אבל עובדה שמאז לא ניסיתי שוב. אני כל לילה כמעט מסתכל מהחלון של הקומה השביעית, ולא קופץ. ובכל זאת, משהו בי עדיין רוצה למות. לשבור את הכל סופסוף. להיפסק.
ומצד שני, אני מתכנן את העתיד שלי, אפילו התחלתי להשקיע בבי"ס קצת, מחפש כיוונים של ממש להמשך החיים, שוקל אפשרויות... אני יודע איפה אני רוצה להיות בצבא, אני מתכנן ללמוד באונ' ולעבוד, אני... כל זה. אני רואה את החיים שלי מתממשים.
...ובכל זאת, אני עדיין רוצה למות. כפילות שכזו. כבר יש לי תכנית. הבעיה היא שאין לי כסף, למרות שזו תכנית יעילה. אני חושב שאני אעבוד ואנסה לממש אותה בקיץ. או שאני אחסוך כסף ואקנה דברים שאני רוצה. מי יודע? לא אני.
לילה טוב,
ויוי.
נ.ב. חודש לדאון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: