הכל מרגיש כמו בזבוז זמן אחד גדול, שנמשך לנצח. בראייה לאחור, אני חושב שאני לא כ"כ רחוק מהאמת. לאט לאט, אני ממשיך לאבד את עצמי, ואני לא רואה שום דרך חזרה.
הראש שלי כבר לא צלול יותר, ואני לא מבין את עצמי. אני הולך לאיבוד. אני כבר לא יודע מה אני חושב, אני כבר לא יכול לחשוב. זה כאילו משהו חוסם את הגישה שלי לעצמי, סלע ענק באמצע התודעה שלי. אולי עוד אמצעי הגנה מעצמי, הדחקה כזו או אחרת, אולי אני סתם דפוק, מי יודע. אני רק יודע שאני מרגיש ריק מתמיד. אין לי יותר מה להגיד, אני לא יודע לחשוב. רק מרגיש לא קשור לכלום כמו איזה זין עומד באמצע החיים.
יחד עם כל זה, איבדתי כל תשוקה שעוד נשארה לי, עוד רצון, עוד טעם. הכל כבר טכני לגמרי, בלי סיפוקים או רצונות, פשוט... קורה. אני לא יכול לשאוף לדברים, אני פשוט עושה מה שאני צריך. אין לי אומץ יותר, אין לי כוח יותר. אין לי יכולת. אפילו להתאבד או לחשוב על זה כבר אני לא יכול, זה פשוט... מסובך מדי, בעייתי מדי. זה יעשה יותר מדי בעיות, זה לא נוח במצב הנוכחי, קודם צריך לסדר ש... אני מתחיל לדבר כמו מבוגר.
אז אני מחפש חלופות. סמים, משחקי וידאו, חוסר שינה, עודף שינה... כבר נמאס לי מכל זה, בשורה התחתונה. זה לא עושה את העבודה. ואני תקוע, קהה נפשית ושכלית, לא עושה כלום עם עצמי, קירח מכאן וכאן. ואם הייתי יכול לשנות משהו, הייתי חוזר לאותו יום, הלילה בין ה-3 ל-4 בינואר 2009, וגורם לעצמי לעבור למקום שבו לא ימצאו אותי. אז היה לי האומץ, והייתה לי התשוקה. היום אני פשוט כבר לא יכול. אני תת-אדם.
עזבו, אין מה לקרוא את זה. אפילו לכתוב אני כבר לא מצליח. נהייתי אימפוטנט נפשי.
שינה נעימה,
ויוי.
נ.ב. אל תדאגגו, אני עדיין חי וסביר להניח שזה יישאר ככה, לצערי. בתקווה וזה ישתנה, אתם תדעו. תאמינו לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: