אני שומע אותו משמיע קולות, אני לא בטוח אם הוא בוכה ונאנק, או שזה סתם עוד משהו שנדפק לו בראש וגורם לו לעשות את זה. הוא סובל, זה בטוח. אוטוטו הוא בן 17, הוא איתנו מאז שאני בן חצי שנה, ו... אני פשוט לא מסוגל לעכל את זה שהנה, הוא הולך.
כל החיים אני עם זיפ, אני לא יכול לזכור כלום בלעדיו. המוצצים שהוא הרס לי שהייתי קצת יותר מתינוק, הצעצועים שהוא הרס לי שהייתי קצת יותר מבוגר, לשחק איתו על השטיח שהייתי ילדון, לרדת איתו לטיולים, לראות אותו קופץ ומקשקש בזנב, כל-כך שמח תמיד... הוא תמיד היה כל-כך קופצני ואנרגטי.. עד גיל 13 הוא היה אנרגטי וספורטיבי כמו גור, רץ בספרינט לכל מקום, קופץ, משחק, נושך... לעאזאזל, עד לפני שנה וקצת אנשים לא האמינו לי שהוא בן יותר משנה! הוא פשוט היה תמיד כל-כך צעיר! ...עד לפני שנה ומשהו...
הוא התחיל להראות סימנים של הזדקנות מתישהו בשנים האחרונות, אבל לא משהו דראסטי... הוא עדיין רץ, קפץ, נבח, נשך, עשה מה שהוא רצה... פה ושם הוא קצת האט, או לא קפץ כל-כך גבוה, אבל הוא היה בסדר... אבל בשלב מסוים, הוא התחיל להשתין בבית. בהתחלה זה רק היה אם לא היינו יורדים איתו, בהמשך זה נהיה קבוע, ובכמויות... ועד שעברנו דירה, הוא כבר התחיל להשתין בכל הבית, בלי שליטה. לאט לאט, הוא נהיה יותר חלש ואיטי, הוא פשוט הזדקן בקצב מטורף. הגב שלו התעקם, הוא איבד את הקול, והוא פשוט התחיל להעביר את הזמן בסלסילה הזאת שלו, ישן רוב הזמן. הוא עדיין הגיב והיה חלק מהמשפחה, וקיבל את כל היחס שמגיע לו, אבל ידענו שזה מתקרב. מסתבר שהייתה לו מחלת כליות, וזה פשוט דפק אותו לגמרי.
לפני שבוע וקצת, הוא כבר הפסיק לאכול ולשתות. בהתחלה אכל קצת, עכשיו גם זה בכוח, וגם בקושי. זה עבר מתחילת השבוע לעירויים, אבל זהו. מסתבר שיש לו לוקימיה (סרטן הדם) כבר שנה ומשהו, ואף-אחד לא אמר לי את זה. עכשיו, הוא כבר לא יכול לעמוד, והוא רק שוכב, עייף כבר מהחיים, ובוכה. הוא מלא בשתן של עצמו, ולא יכול לעשות כלום. רק לבכות. אנחנו הולכים כנראה להרדים אותו ממש בקרוב. אולי אפילו עכשיו. הלב שלי נקרע מלראות את זה. אני מנסה להתאפק, אבל אני בוכה. אני רואה את אמא שלי דואגת לו, ומלטפת, ואני פשוט נשבר ובוכה. כל החיים שלי הוא איתי, ועכשיו הוא הולך. איך מתמודדים עם זה? אני לא רוצה שזה יקרה, למה זה חייב לקרות?!
מאז שהוא בן 9 אני מפחד שזה יקרה, אני אוכל סרטים שכל רגע הוא ימות. אבל לא, הוא הפתיע אותי. לא רק שהוא האריך ימים, עד השנתיים האחרונות הוא היה... כל-כך צעיר... שכלבים בגילאים האלה כבר לא אמורים לחיות. תמיד ניסיתי לחשוב מה יקרה במצב הזה, והנה זה... ואני פשוט לא יודע מה לעשות. היום האחרון שלו בחיים... הוא החלים מכל-כך הרבה מחלות בעבר, והצליח. אחת מהן, שהוא היה בן 12, חשבתי שהיא גומרת אותו. הוא החלים לגמרי. והנה, עכשיו, הוא הולך, ואני פשוט לא יודע איך לקבל את זה... שהייתי קטן, שאלו אותי מה יקרה שהוא ימות. אמרתי שאני אתאבד. הלוואי והייתי מספיק חזק לנסות את זה שוב.
אני בספק שחוויתי אי פעם עצב כזה.
ויוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: