אני האיילה אתה הוא הזאב

המכתב שלא ישלח

לא דיברתי איתך כבר חודש וחצי, זה הזמן הכי ארוך שבו לא יצרנו קשר..

אפילו לא ניסית ליצור קשר, אפילו אני לא ניסיתי ליצור קשר..

אני כועסת עליך כל כך...

כל הדיבורים שלך שאת יותר טובה, שאיתך יהיה לי עתיד יותר טוב, היו סתם דיבורים..

לא יהיה לי איתך עתיד יותר טוב, איתך לא יהיה לי עתיד, את לא יכולה לדאוג לי..

ההחלטה הייתה שלך, את לא יכולה  להאשים אותי ואותה, ההחלטה הייתה שלך לא לגדל אותנו.

איך את יכולה בכלל לבוא ולהאשים אותנו...

איך את יכולה בכלל להתקשר אליו ולבקש מזוונות בשבילך.. את לא מגדלת אף אחד, ולך יש את העזרה שלה.. היא דואגת לך, משלמת לך ללימודים, לאוכל...

לנו אין אף אחד...

את יודעת איך אבא קורע את התחת, הוא עובד בוקר וערב, עובד כל לילה... הוא מגיע בערב לראות אותנו, לאכול איתנו ארוחת ערב ואז רץ לעוד עבודה....

איך את מעיזה בכלל...

'אנחנו לא תומכות בך'?

סליחה... הייתי מתקשרת אליך כל יום שומעת אותך בוכה...

זה לא צריך להיות הפוך?

את אמא שלי, לא אני שלך.. את צריכה לתמוך בי... לא להפיל עלי הכל, לא להגיד על אבא שקרים...

הוא עכשיו מגדל אותנו... והוא מפרנס אותנו בכבוד...

התחלתי לעבוד.. את יודעת, אמא?

אני מפרנסת את הבית.. את יודעת, אמא?

אני משלמת פלאפון שלי ושלה, אני משלמת את הקו טלפון, איטרנט, לפעמים קונה דברים לבית כדי שיהיה לה טוב.. את יודעת את זה אמא?

אפשר בכלל לקרוא לך "אמא"?

עזבת אותנו ככה.. לקחת הכל, את המקרר, את הריהוט, את מכונת הכביסה, את התמונות. הכל...

נכנסנו לבית ריק, ישבנו על הריצפה..

היינו צריכים להתחיל הכל מההתחלה, לשלם על הריהוט, על הבית, על שכר דירה 3 חודשיים מראש, על הבית ספר שלה, על ההוצאות שלי...

הוא עבד כמו מטורף ואת עוד מעיזה להתקשר אליו ולדרוש כסף?

את עוד מעיזה לקחת את הכסף שלה שמגיע לה מקיצבת הלימודים...?

את לא מגדלת ילד, הוא מגדל, ועוד שתיים.

אני לא מכירה אותך כבר, אמא..

איכזבת אותי...

אני לא יודעת אם אני עוד יכולה לקרוא לך אמא..

תענה לי/ היהודים

מרגישה כמו אסירה..,

אסירה..

שלו...

בכל מקום הוא יכול למצוא אותי..

מחשבות

בזמן האחרון יש לי כל מיני מחשבות על לגמור את זה כבר..

לצאת מהבית כלא שלו...

זה בחיים לא יקרה אבל  אם ... אולי יש לי סיכויים לצאת מהבית כלא.. לכמה שנים...

אולי זה גם לא יקרה..

אולי.. אולי אם אני סוף סוף יקבל קצת אומץ. אומץ ללכת ולספר..

אולי כל הסיפור הזה יגמר..

אולי הוא גם לא..

אבל אם.. ואם אני ינצח..

רוצה ללכת..לקבוע פגישה, לספר, ואז לראות מה עומד לרשותי בשביל לצאת מהבית סוהר.

זה לא יהיה קל.. גם אני לא הייתי טלית שכולת תכלת.

זה מה שקורה כשאתה אסיר.. אתה עושה שטויות.. אבל אולי, אולי אני יצליח בכל זאת...

יום אני הרבה יותר בוגרת, יותר חכמה, יותר אמיצה.

הרבה יותר מלפני שנה שנתיים...

"למה לא התלוננת אף פעם", הוא אמר לי, אחד שפגשתי, סתם במקרה בנסיעת אוטובוס של שעתיים.

"לא יודעת, אני משערת שפשוט פוחדת, פוחדת ממנו, הוא יכול למצוא אותי בכל מקום.."

אבל בעצם.. זה מה שהייתי יכולה לחשוב לפני שנתיים, היינו באותה כיתה, באותם טיולים, באותו שבט...

אבל עכשיו.. עכשיו אני מתגייסת.. ואם אני יצליח... אולי הוא כבר לא יוכל למצוא אותי... כשאני כבר השתחרר והוא כבר השתחרר...

הוא לא יוכל למצוא אותי, אני יחליף מס', יחליף בית, יחליף מקום...

הסיוט הזה לא נגמר ואני רוצה לסיים אותו כבר.. יודעת שהצלקת תמיד תשאר עמוק עמוק בלב, אבל אולי אני יהיה יותר שלמה עם עצמי, ופחות מפוחדת, פוחדת מכל צלצול ממנו, המס' הזה, המס' הזה נחרט בזכרון ולא מוכן להימחק, לא משנה כמה אני מנסה..

גם הזכרונות לא מניחים לי לנפשי...

הוא הפך אותי לאסירה שלו במשך שנתיים, ולאט לאט הרג אותי, לאט לאט, בכאב גדול, בסבל גדול...

היא פרשה בפנני חבילה של קלפים, אמרה לי "תבחרי קלף.. כל קלף שאת רוצה שמסמל מה שאת חושבת, מה שאת מרגישה, מה שאת חולמת."

ובשניה שהיא התחילה לפרוש את הקלפים. ראיתי את הקלף שלי, הוא היה כל כך בולט, כל כך זוהר.

רקע כתום צהוב אדום, ויד מחזיקה יד, ולא ברכות, באהבה, אבל בכוח, ברוע, באובססיביות..

הדבר שהיה הכי נפוץ  בכל הסיוט הזה...

היד שלי הייתה כל כך פגועה באותו זמן, סימן אדום תמידי על היד שסימן כמה הייתי אסירה, אסירה שלו..

כל כך רוצה לסיים את זה כבר, רוצה להשתחרר.. רוצה לעוף ולפרוש כנפיים

יש לי סיכוי/ אביתר בנאי

עכשיו כל מה שנותר זה להתחיל...