רשומות מן הקפטן

אתמול בדרך לתחנת האוטובוס, ממש ליד הסופר ראיתי אותה.

איך שהיא חלפה לה על פני וזורקת מן חיוך שובב כזה כאילו אנחנו כבר מכירים, ואני, אני רק מוציא חצי חיוך חצי פרצוף שעושים לדודה שלך כשהיא מחבקת אותך.

לא ראיתי אותה אף פעם, אבל היא הייתה כל כך מוכרת לי,  אולי בגלל שהיא כל כך דומה לך, מספר אחת שלי.

היא ידעה שהיא יכולה להמשיך לחלוף וללכת כרגיל אבל היא הייתה חייבת לעצור, להסתכל ולחייך אלי כאילו היא יודעת שהיא לא תיצא לי מהראש אז היא גם חייבת לנעוץ את הסיכה האחרונה.

אם הייתי יכול הייתי קופץ עליה ומחבק אותה ומשתדל שלא לעזוב למשך כמה דקות, רק כדי להרגיש אותה עוד ועוד, כדי לדעת שזה אמיתי.

ואולי החיוך בכלל לא היה אמיתי אלא רק חלום שהמוח שלי יצר, כדי שאני ארגיש עוד יותר גרוע עם זה שאני לא אראה אותה יותר בחיים שלי.

ואולי רק אולי, הוא היה אמיתי והוא כוון רק אלי.

מיכאל(אני פרחה בת 12 שיש לה בלוג רדוד) מוזס