אני בחופש הגדול האחרון שלי, ועוד מעט כל החברים שלי והאנשים הכי יקרים לי מתפצלים וכל אחד הולך לדרכו, לחיות באיזה חור אחר בארץ. אני אלך למכינה בצפון, חלק לדרום, והכי מוזר- חלק הולכים לצבא. אנחנו מדברים על זה בלי סוף כבר במשך שנתיים, אבל רק עכשיו אני קולטת שזה באמת קורה. לפני כמה ימים ראיתי בפעם הראשונה חבר במדים, וקבלתי כזאת כאפה, סתירה מצלצלת לגבי המציאות. בקרוב כולנו נראה ככה.
אשכרה סיימנו את הלימודים שלנו. מעכשיו אנחנו כבר לא טינאיג'רים מטומטמים בתיכון, אנחנו טינאיג'רים מטומטמים בחיים האמיתיים. וכל אחד עומד בפני עצמו, אין כבר "אנחנו". אין לנו כבר מכנה משותף של המקום בו אנחנו לומדים.
ועוד משהו שאני לא קולטת- אני עוד חודש וקצת כבר לא אגור בבית. במשך שנה שלמה אני אהיה בבית רק בערך 50 יום, ואת שאר השנה אני אבלה בקיבוץ בצפון, ואבלה את השנה הכי מדהימה ועמוסה בחיים שלי. זה כל כך קרוב אבל נראה כל כך רחוק.
הגיל הזה והשלב הזה בחיים ממש מוזר לי... הוא הגיע מהר מידי. זה גיל מוזר, יש לנו רשיון ואנחנו הולכים לבנק, אנחנו עובדים, שותים, ואנחנו רוצים להפשיט את החברים הכי טובים שלנו. רק לא מזמן התלהבנו כשיצא סוג חדש של לגו או כששדרו פרק של פוקימון בערוץ שש.
החופש הזה הזוי.
סליחה אבל אין לי שום תמונות להעלות, אני בתקופת יובש ולא צילמתי כמעט כלום מאז פסח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
woman on the moon