Joy

יום סתמי. אין כלום לעשות.

"אוף. משעמם. בוא נעשה משהו משחרר.."

"תל-אביב!" הוא אומר לי.

"יאללה..תל-אביב..."

הכי כיף עם רע בת"א. רק שטויות.

תפסנו אוטובוס ונסענו.

"בואי נשתכר!"

"בצהריים?!"

"כן!"

ירדנו בסנטר. קנינו וודקה ועלינו לגג לשתות. שתינו ונקרענו אחד מהשני.

יום משחרר.

פתאום אני רואה אותה. התיישבה לא רחוק מאיתנו עם חברים שלה.

אני ורע המשכנו לשתות ולצחוק כאילו אין עוד עולם שלם בחוץ. כאילו רק אנחנו פה. אני והוא.

יום משחרר.

אני והיא העפנו מבט אחת לעבר השנייה.

אני שיכורה.

היא הוציאה גיטרה והתחילה לנגן. אני שומעת את הקול שלה. מדהים. אני רואה את היופי שלה.

עוד יותר מדהים.

אני שיכורה. מהופנטת מהקול שלה ולא מורידה ממנה את המבט.

"איזה יופי" התלהבתי.

"בסדר..." רע לא כל-כך התלהב.

"אני חייבת לדבר איתה.." מלמלתי.

קמתי..ניגשתי קרוב אליה ולחבורה שהביאה איתה. היא הפסיקה לשיר, כולם הפסיקו להקשיב והסתכלו עליי.

"את שרה יפה".

"..תודה.." חייכה חיוך קצת נבוך.

חייכתי בחזרה ונשארתי עומדת ומהופנטת. מסתכלת עליה והיא עליי. לא יכולתי להוריד את המבט שלי ממנה וגם היא לא.

שקט.

"טוב יאללה. בואי נלך מפה", רע לא אהב מה שקורה. הוא פשוט בא, תפס אותי ביד וכאילו שחטף אותי משם. יצאנו מהסנטר.

"אבל למה?!"

"ככה. בואי נעשה משהו אחר."

"מה אתה רוצה לעשות?"

"נשארו סיגריות?"

"לא כל-כך.."

"בואי נשיג."

התיישבנו על איזה ספסל, לא רחוק מהסנטר. עדיין צהריים. צחקנו, עישנו, השגנו מלא סיגריות מכל הסוגים. אנחנו שיכורים ולא מעניין אותנו כלום. איזה כיף.

כבר ירד הערב. תפסנו אוטובוס. כל הדרך אנחנו נקרעים על שטויות. ואנחנו שמים זין. כמו תמיד.

רק אנחנו פה.

הגענו הביתה. צחקוקים אחרונים.

יום משחרר.

לילה.

לישון.

קר לי. אני בתוך יער, מלא עצים. האווירה קודרת. ואין כלום.

רק עצים.

אני עירומה. וקר לי. פתאום אני שומעת, משום מקום...

את הנגינה שלה..את הקול שלה. אני מסתובבת ולא רואה כלום. עוצמת עיניים ומקשיבה.

אני מרגישה אותה נוגעת בי. היא כל-כך חמה. אני מסתובבת אליה. היא מנשקת אותי. היא מחממת לי את הפנים..את הגוף. היא נוגעת בי ומלטפת אותי.

אני מרגישה אותה. המגע הכי נעים שהרגשתי. היא עוטפת אותי ואני אותה. היא מנשקת אותי ואני אותה.

טוב לי.

"ירדן..."

"איך את יודעת את שמי?"

"ירדן..."

אני מופתעת.

"ירדן..."

אני כבר לא עונה.

"ירדן!"

קמתי בבהלה.

"קומי כבר, כמה את ישנה?!"

"מה השעה?"

"מאוחר."

"מה אתה עושה פה בכלל?"

"נוסעים."

"לאן?"

"להשתכר!"

"שוב?!"

"כן!"

קמתי. התקלחתי והתלבשתי. אני עדיין זוכרת את החלום. זה היה כל-כך אמיתי. אני לא מכירה אותה בכלל.

לא סיפרתי לרע על החלום. אני בטוחה שהוא היה אומר שזה סתם חלום. ולא רציתי לשמוע את זה או לחשוב ככה.

תפסנו אוטובוס. סנטר. וודקה. גג. אותו מקום כמו אתמול. שתינו ונקרענו אחד מהשני. כרגיל.

עוד יום משחרר. איזה כיף.

"אני הולך לפגוש חבר. לא ייקח לי הרבה זמן."

"אין בעיה."

אני שיכורה לבד.

יום משחרר.

ושוב היא הגיעה לשם. רק היא והגיטרה. היא ניגשת אליי.

"למה את לבד?"

"הוא הלך. הוא עוד יחזור."

היא הוציאה את הגיטרה מהקייס שלה, התיישבה לידי וניגנה ושרה.

אני עדיין לא מצליחה להשתחרר מהחלום של אתמול.

אני מקשיבה לקול שלה ומסתכלת עליה.

היא מפסיקה.

"למה את מסתכלת עליי ככה?" היא הייתה קצת נבוכה.

"חלמתי עלייך."

"מה חלמת?"

סיפרתי לה את החלום במלואו. היא כל-כך התרגשה וגם אני. דיברנו על זה ועל עוד כל מיני שטויות.

"איזה כיף לי איתך." היא אמרה לי וחייכה.

יום משחרר.

טלפון.

"ירדן, איכפת לך אם אני אשאר כאן עם חבר שלי?"

"למה?"

"אני רוצה לישון כאן."

"בסדר."

ניתקנו.

"מי זה היה?"

"רע. הוא לא חוזר" השפלתי מבט.

"רע? ככה קוראים לו?" היא הופתעה.

"כן."

"ולך איך קוראים?"

"ירדן"

"נעים מאוד- טל". היא חייכה.

"נעים מאוד" חייכתי חזרה.

"אם הוא לא חוזר, אז לאן את?"

"כנראה שהביתה."

"בואי אליי."

"עכשיו?"

"כן." היא חייכה.

חייכתי חזרה. החזקנו ידיים והתחלנו ללכת לכיוון התחנה. אני שיכורה. עדיין לא מבינה מה הולך סביבי.

ועדיין לא בטוחה אם זה חלום או מציאות. הגענו אליה הביתה.

"לשתות?"

"משהו קר."

היא הביאה לי מיץ אשכוליות. אני שונאת אשכוליות. אבל בכל זאת שתיתי.

ישבנו אצלה בחדר ודיברנו. ודיברנו. וצחקנו. והיא גם שתתה קצת. וצחקנו. ואני גם שתיתי עוד קצת.

וצחקנו. ודיברנו. וכתבתי לה על הקיר בחדר בענק את המספר טלפון שלי. וצחקנו.

ואני עדיין לא מצליחה להשתחרר מהחלום. אני רוצה להרגיש אותה. לנשק אותה. שוב.

יום משחרר.

פתאום שקט.

אנחנו מסתכלות אחת על השנייה בעיניים. בוחנות כל תזוזת עפעף. אנחנו מתקרבות. מתנשקות.

מתנשקות כמו חיות. המשיכה מטורפת. כאילו כל החיים שלנו חיכינו לרגע הזה.

אנחנו קורעות את הבגדים אחת מעל השנייה. נוגעות ובוחנות הכל. הלב שלה דופק מהר וחזק. יש לי פרפרים בבטן. אני שיכורה והיא גם קצת. אנחנו טורפות אחת את השנייה. היא מושלמת.

בוקר.

אני פוקחת עיניים ומביטה סביבי.

"איפה אני?!" נבהלתי.

פתאום ראיתי אותה. אני עירומה. היא עירומה. פלאשים מאתמול ללא הפסקה.

הייתי שיכורה.

קמתי מהר. התלבשתי. היא התעוררה.

"מה קרה?"

לקחתי את התיק. הסתכלתי עליה ויצאתי.

האנגאוור מטורף. הגעתי הביתה. שכבתי במיטה. וניסיתי להיזכר בהכל. אבל יש רק פלאשים מרגיזים שמשאירים אותי ריקה וסקרנית.

טלפון.

"הלו?"

"את מוכנה להסביר לי למה הלכת ככה?"

"נבהלתי."

"ממה?"

"אני לא זוכרת הרבה.."

"אוקי."

"מה אוקי?"

"בסדר.ירדן. עזבי..."

היא ניתקה.

אני מנסה לחשוב מה לא בסדר ולמה באמת נבהלתי. אני מפחדת שהיא נפגעה. אני לא רוצה לפגוע בה.

אני חושבת שהתאהבתי. היא מושלמת.

התקשרתי אליה.

"הלו?"

"אני אוהבת אותך".

שתיקה. די ארוכה. ואז בקול חנוק מדמעות, בשקט, היא אומרת:

"גם אני..."

"אל תבכי..."

"בואי אליי."

"אני באה."

ניתקתי. ועם אותו ריח של אתמול יצאתי מהבית לכיוון הבית שלה. דפקתי בדלת. היא פתחה לי.

נכנסנו לחדר שלה והתנפלנו אחת על השנייה. שוב ושוב ושוב.

כבר ירד הערב. שתינו עם סיגריה בפה אחרי יום שלם של סקס מטורף.

"אני אוהבת אותך." היא לוחשת לי. נישקתי אותה חזק ואמרתי לה שגם אני.

עבר חודש..חודשיים...שלוש. הכל מושלם. אני מאוהבת. אנחנו מאוהבות.

אני שוכבת לי על הספה, רואה טלוויזיה ומחייכת.

טלפון.

"הלו?"

"היי."

"היי מאמי. מה קורה?"

"בואי לסנטר."

"מה קרה?"

"אני צריכה לדבר איתך. פשוט בואי."

היא ניתקה.

מעניין מה קרה. התלבשתי מהר ויצאתי לכיוון. הגעתי לסנטר. עליתי לגג. זה המקום הקבוע שלנו.

אני רואה אותה מחכה לי שם, לבד. קר. ועומד לרדת גשם.

"טל?"

היא הסתובבה אליי במן מבט עצוב או כועס. לא כ"כ הבנתי.

"זה נגמר."

"מה?!"

"זה לא מרגיש לי נכון. אני מצטערת."

"מה לא מרגיש לך נכון?! אני אוהבת אותך!"

"גם אני. אבל זה פשוט נגמר."

היא הסתכלה לי בעיניים. התחילה לבכות ויצאה בריצה. לא הספקתי להגיד כלום. והיא לא אומרת לי למה זה נגמר. אני לא יכולה לנשום בלעדיה. אני מרגישה מחנק. הדמעות חונקות אותי.

מתחיל לרדת גשם. אני נופלת על הברכיים. לא מאמינה למה שהיא אמרה.

"אני חולמת!"

אני צובטת את עצמי עוד ועוד ועוד. הכי חזק שאפשר. אני מבינה שאני לא חולמת. המילים שלה מהדהדות לי בראש. אני בוכה וצועקת. אף אחד לא שומע. ואני בוכה..וצועקת. אני עולה על המעקה. מנסה לנשום עמוק, אך לשווא. אני עומדת על המעקה, ואני בוכה..אני בוכה וצועקת. מנסה לשמור על השיווי משקל בעזרת שתי ידיי. עוצמת עיניים. מרימה את הראש. אני לא מצליחה לחשוב. אני אוהבת אותה. פתאום היא עלתה לגג.

"ירדן!!! לא!!!!!"

הסתובבתי אליה, שלחתי לה נשיקה באוויר.

"אני אוהבת אותך..מושלמת שלי.."

איזה יום משחרר.

Joy