לילו, סטיץ מזמן לא כאן

להיות מובטלת זה להיות מאוכזבת.

מכל הסובבים, שאת נמצאת איתם יותר מידי זמן ומגלה דברים.

מכל בתי העסק, המעסיקים, שלא מקבלים אותך לעבודה.

ובעיקר בעיקר, מעצמך.

על כל דבר, הכי קטן, גם מזה שאת לא יודעת לסרוג.

להיות מובטלת, זה להכנס לדיכאון.

זה לקנא לעבר המאושר, שהיה שלך.

להגיד שפעם היה לך יותר טוב, והפעם הזה זה בדיוק לפני 3 חודשים.

והפעם הזה, מיום ליום את לא זוכרת איך הוא.

להיות מובטלת זה להיות עצלנית יותר.

"זהו מחר בבוקר אני ישתה קפה, יעלה על האוטובוס

יקווה שהוא לא יתפוצץ, וילך לשבת עם שולה.

אחר כך אני ילך לארוז חבילות לנזקקים.

אני ילך לשבת עם סבתא.

ובערב יסע לבקר חברה מהצבא שכמעט שנה

אני אומרת שאני יבוא לבקר, ובעצם אני זונה.

כל זה מחר בבוקר, ובערב אני יעשה ספורט."

והמחר הזה הוא כמו אתמול, והשלשום, והמחרתיים.

כי ככה זה שיש מלא זמן.

שיש מלא זמן עצלנים יותר, ודוחים יותר.

להיות מובטלת זה לשנוא את עצמך.

על זה שהשמנת, על זה שאת מבזבזת ולא מכניסה,

על זה שאנשים כבר מלגלגים על כמה את לא יוצלחית.

מה עשית בצבא? היית טכנאית?

לא עכשיו לא צריכים טכנאים, זה לא התקופה.

עכשיו רק שרות לקוחות.

ולזה את לא מתאימה.

זה לא אני אמרתי, אורנג' אמרו.

להיות מובטלת, זה לנדנד לחבר, ולהיות החברה המציקה

גם את את לא מתכוונת, גם אם את בכלל לא כזו, אפילו לא קרובה.

להיות מובטלת.

זה להיות חסרת ביטחון, ובלי חוש הומור.

בלי שמחת חיים.

את לא זוכרת מה זה לחייך ואיך זה בכלל נוצר.

את שוכחת בכלל מתי נקרעת מצחוק בפעם האחרונה.

להיות מובטלת, זה דבר מגעיל, ונורא.