זה לא יוצא מהראש.
כל דבר חייב איכשהו להוביל למחשבה על זה.
כל הזמן, אני לא עוזבת את זה.
אם אני יעזוב? הכל יהרס.
עד שאני שוכחת מזה ושקועה בדברים אחרים.
בטעות זה חוזר.
לעלות על המשקל כל יום, ולרשום, מקשקל תאריך ושעה.
כל היום לחשוב רק על כמה אכלתי כמה מותר לי לאכול וכמה אני יאכל מחר.
לקוות שאני יצליח להרזות, ולהראות יפה.
אני יודעת שכבר הצלחתי.
כבר הגעתי למטרה, אבל זה לא מספק.
לשבת ולמשש את העצמות לקוות שיגיע יום ובו הם כבר לא יהיו כל כך רחוקות, ואז פתאום להתחיל לפחד.
לפחד משאני יהיה אובסיסית לזה יותר מדיי, שאני כבר יצפה לגוף שכולו עצמות.
אני מפחדת להיכנס למחלת נפש הזאת.
לאנורקסייה.
אבל אני חזקה, אני יבין.
אני יוכל לזהות , אני לא יגיע לרזון מוגזם.
ברגע שאני יגיע ליעד אני יעצור.
אבל זה מה שאמרתי לפני.. והנה הגעתי ליעד.
ואני רוצה עוד.
ואולי אני יגרר, ואולי אני לא יצליח?!
אבל אני כל כך רוצה להרזות, ואני יכולה.
אני פשוט מפחדת, מפחדת שאני לא יהיה חזקה מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
!~The Girl