עמדתי שם
בכיתי שם
צחקתי שם
כעסתי שם
כל זה בשבוע אחד,מעורב.
לא ידעתי מה להרגיש
תמיד היית שם איתי,ביחד.
והשבוע,כשכל זה התחיל
הגעתי הביתה ורק חשבתי איך אני אתמודד
עמדתי שם בשקט
לא ידעתי
לא הרגשתי
לעמוד עם ראש מורם?או נפול?
עצבות?או גאווה?
הרגשתי כל כך הרבה
שכבר לא ידעתי מה לעשות
רציתי לשבת
רציתי ליפול.
אבל בשבילך,עמדתי שם..ודמעה זלגה
כולם היו שם.
היה מוזר.
הרגשה מוזרה.
הרי הייתי תמיד עומדים שם ביחד,ובאותו הערב יוצאים לחגוג
והשנה,מישהו היה חסר
אבל המשכנו,עמדתי בערב בראש מורם
60 שנה למדינה,
בזכותך,ועוד בזכות הרבה אנשים!
כל פעם שמישהו מזכיר את השם שלך
יש עצבות בעיניים,אבל גאווה!
גאווה שאי אפשר לתאר.
זה הכל מעורב ביחד
שלפעמים אין לי מושג איך להתמודד עם זה,במצבים כאלה אתה היית עוזר לי
אבל הסתדרתי,כאילו עזרת לי משם.
והחיוך עושה את שלו.
אחרי הכל בסופ"ש
יושבים כולם,צוחקים.הכל עבר.
כל הרגשות,העצבות,השמחה.
ורק אצלי זה נשאר.
עדיין חושבת,עדין לא מבינה,עדין מתגעגעת.
וזה תמיד ככה,
זה תמיד ישאר ככה.
והדמעות..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
