אלוהים אדירים, אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי! היומן שלי! היומן ש ל י ! נעלם! התאדה! ניתך! לא יודעת מה, אבל הוא לא בתיק שלי, וזה לא טוב. לא טוב בכלל. ביומן שלי כתבתי הכל, את המחשבות, הרגשות, האהבות, השנאות, הרעיונות, את כל מה שמילא בשפע את ראשי. ועכשיו היומן נמצא במקום כלשהו, לא מוגזר, ואני לחוצה כמו איך שעומד לשבת בכיסא חשמלי. אני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי, שמישהו ירה בי? עכשיו?

"טוב, מיטל, להירגע, קודם כל," אמרתי לעצמי, בניסיון להרגיע את עצמי תוך כדי חיפוש. נשמתי לרווחה ונעלתי את דלת חדרי.

תחילה, הלכתי למיטה. בטח איבדתי אותו באמצע הלילה כשנרדמתי תוך כדי כתיבה באחד מן הימים, התעייפה לי היד או משהו כזה. הפכתי, סידרתי, זרקתי ובעיקר זעמתי - היומן לא נראה.

"לא נורא," המשכתי בחיפושים אחר היומן המבוקש, "הוא בטח בשידה. ושוב, נשמתי לרווחה, הכי עמוק וחזק שאני יכולה, וצעדתי לכיוון השידה. הצעדים היו כבדים וארוכים. ידעתי שהוא לא יהיה שם ובכל זאת זעמתי, מכיוון שמחשבי נמצא שם, והמחשב הוא לא רק שלי, הוא של כל שוכני-הבית, כולל אחי הקטן והמעצבן, אורי. בכל מקרה, אם אורי יגלה את היומן אני אבודה. אני סוטה מהנושא.

"מיטלי!" נשמעה קריאה מהקומה התחתונה. אני שונאת כשקוראים לי "מיטלי". קוראים לי מיטל, לא מיטלי. מיטלי זו לא אני. זיהיתי את קולה של אמא. "שיט," סיננתי בלחש ווידאתי שדלת חדרי נעולה.

"מיטלי, את שומעת אותי? עכשיו 7:45 ואת תאחרי לבית הספר!" המשיכה אמא בשלה, בלי לשים לב שלא קיבלה תשובה.

לא ידעתי מה אני עושה, התכסיתי בשמיכה ובעזרת מכשיר הפן שהיה על שולחני ייבשתי את פניי כדי שיראו חיוורות והשארתי אותו פרק זמן קצר על מצחי ולחיי, כדי שיראו חמים וגם ירגישו כך. פתחתי את דלת חדרי, התכסיתי בשמיכה ומשהו נפל. לא שמתי לב מה, רק שמעתי 'בום' קטן. אמא פתחה את הדלת וראתה אותי, משתעלת ומתעטשת בכל כוחי עד לטיפת הנזלת האחרונה. (טוב, נזלת לא הייתה, אבל אמא לא ידעה על זה.)

אמא התיישבה על מיטתי, ומיששה את פניי ואמרה בדאגה: "מיטלי, את קודחת מחום! את לא יוצאת לשום מקום היום! חכי רגע, אני אלך להביא לך שמיכות צמר ועוד שמיכת פוך מהחדר של אורי. אל תזוזי לשום מקום."

"אלוהים," חשבתי לעצמי בלב, "אני 'חולה'. לאן כבר יש לי לזוז? לדיסקוטק עם יהורם גאון?" צחקקתי בלב.

אמא קמה ממיטתי ונתקלה במשהו. היא הרימה אותו ופקחתי את עיניי. היא עיינה בו מעט ושמעתי ריפרוף דפים.

"מיטלי," אמרה אמא מופתעת, "לא ידעתי שאת כותבת יומן.." עיניי נפקחו לרווחה ובחנו את המחברת הסגולה שהחזיקה אמא בידה, "למה לא אמרת לי כלום?"

הלב שלי דפק ודפק. קפץ כמו משוגע שבזה הרגע ברח מבית-החולים ושקיות המים עדיין מחוברות אליו, צרח והשתגע בתוכי. התחלתי לצחקק בלחש ולא שמתי לב שאמא מביטה בי המומה.

"זה.. זה לא שלי." שיקרתי. מה אכפת לי, אמא לא ידעה שיש לי יומן, אז אסור לה לדעת עכשיו.

"אה, כן?" אמרה אמא בחשדנות, "אז של מי זה?"

"של.. של טלי. כן, זהו, היומן הזה שייך לטלי, ילדה מהכיתה שלי שהתארחה אצלנו אחר-הצהריים לפני חודש בערך ואז עזבה לטורקיה לשבועיים. היא שכחה פה את היומן שלה ואמרה לי לשמור עליו עד שתחזור מחו"ל." אלתרתי.

"אה, באמת?"

"כן, אמא, באמת. למה שאני אשקר לך?" הזעתי בטירוף והרגשתי כאילו פניי נמסות תוך כדי שיחה.

"לא יודעת, באמת שאין לי מושג. את צודקת." אמא נשארה עוד כמה דקות ורפרפה ביומן.

היא ראתה שרשום 'מיטל' בסוף כל קטע והרגשתי כל כך רע ששיקרתי לה עד ששכחתי מן הפרט הענקי והממש חשוב הזה.

"רגע.. אבל כתוב כאן מיטל," אמרה אמא בנימה חשדנית. "לא אמרת שקוראים לה טלי?"

"כן, ברור, קוראים לה טלי, אבל.." התחלתי להזיע עוד ועוד עד שלא הייתה לי ברירה, ושלפתי את הצירוץ הכי הזוי שיש.

"היא אומרת להורים שלה שהוא שלי כדי שלא יעלו על היומן שלה." אמרתי בביטחון רב. מאיפה יש לי אותו? אין לי מושג.

"אה, עכשיו הכל ברור לי. תישארי כאן, מתוקה, ואם תצטרכי משהו, העוזרת מגיעה עוד 20 דקות, אני אומר לה שאת חולה אז שלא תרעיש. תתקשרי אליי כשאת מתעוררת," אמרה אמא ומיהרה לעבודה.

אמא סגרה אחריה את הדלת של חדרי ומיהרתי לפתוח אותה בחזרה. שנאתי כשהכל סגור, לא יודעת למה.

ירדתי לקומה התחתונה והכנתי לעצמי ארוחת בוקר. חביתה, סלט ושוקו. אני לא סובלת קפה, זה מר ומגעיל.

אכלתי ממש לאט, בכלל שכחתי שהפסדתי יום לימודים. לפתע צלצל הטלפון. קפצתי במקומי, כאילו ראיתי רוח רפאים. התקדמתי לעברו והתפללתי שהמשיבון יענה. אבל לא, עם המזל שלי? עניתי בחוסר רצון. נשמעה המולה מהצד השני של הטלפון.

"הלו?" אמרתי

"כן, הלו? מיטל?" נשמעה תשובה. הללויה. בתוך תוכי התפללתי ששמעו אותי כי היה ברור לי שהתקשרו מבית הספר.

"לא, זו לא מיטל," אמרתי בהיסוס, אל תשאלו אותי למה. עיוותתי את קולי והמשכתי לדבר. "זו המנקה. מיטל ישנה, היא חולה, יש לה חום מאוד גבוה!" ניסיתי לעשות את קולי במבטא יפני מוזר כזה, כדי שלא יחשדו.

"טוב, תמסרי לה החלמה מהירה ושטלי התקשרה. ביי-ביי." אמר הקול מהצד השני.

טלי, מהכיתה שלי? אני לא מאמינה, מדברים על החמור והוא מופיע. או יותר נכון נשמע.. לא משנה. בכל מקרה,

טיילתי לי בבית וסידרתי אותו קצת, מה שהמון חברות שלי לא היו עושות במקומי. הרי למה לסדר את הבית כשאפשר ללכת לקניון?

זו לא צורת המחשבה שלי, אם כבר מדברים על זה. אני מעדיפה תמיד ספר טוב על פניי קניות מטופשות. גם לא היו לי המון בגדים כמו לכל החברות שלי. כמה זוגות מכנסיים, כמה חולצות וכמה סווצ'רטים. לא צריך לבזבז את כל חשבון הבנק בשביל כמה בגדים, לא ככה? היו לי 3 זוגות נעליים, נעלי ספורט, מגפיים ונעליים ליום-יום. אני לא צריכה יותר מזה. אני לא סובלת צעיפים, כובעים וכפפות. למרות שיש לי כובע אחד לטיולים, אבל הוא לא נחשב, כי הוא חובה.

יצאתי החוצה, למרפסת, בשביל לשאוף קצת אוויר. יופי, יורד גשם. ושוב, בדיוק המזל שלי. יש לי חרא של מזל. אני יכולה להתערב שכשאני אומר למישהו "בדיוק המזל שלי, לא יכול להיות יותר גרוע," בשיא החום, יבוא ענן אפרפר וקטן ויעמוד דווקא מעל הראש שלי וימטיר עליי גשם, ברד, שלג.. אפילו ברק יפגע בי. אני חושבת שהנקודה כבר די ברורה, לא?

מישהו צלצל בפעמון הדלת. הלכתי לבדוק. גררתי רגליים, זמזמתי כל הדרך. טוב, הייתי בקומה למעלה, אז הייתה דרך לא קצרה לפסוע בה. נו, למה ציפיתם? בדיוק המזל שלי! פתחתי את הדלת לא האמנתי למה שאני רואה!

- - -

פרק חדש, מסתבר

אם יש כמה מכם שרוצים לעשות.. אממ.. מנוי? אז.. מוזמנים? ^     ^"

[הפרק לא יצא משהו, אני מודה.]