היה זה בוקר קסום. כמו בכל האגדות, הציפורים צייצו, השמש זרחה, ירוק מכל עבר. ובקיצור - יום מושלם.

אמא של אנסטיה קראה לה לאכול ואנסטיה התיישבה בכיסא הראשון הקרוב אלייה, לצד כיסאות רבים ריקים.

אנסטיה כבר ידעה שהכיסאות הרבים הריקים מיועדים לחבריו של אביה, שעבד במשטר הצבאי של אנגליה.

היו כל כך רבים מהם, מהכיסאות האלו. 'איך אבא זוכר את השמות של כולם?' חשבה לעצמה אנסטיה בכל בוקר

בו התיישבה לאכול לצד הכיסאות הרבים.

אנסטיה סיימה את ארוחת הבוקר שלה ויצאה לחצר. היא נשכבה על הדשא הלח מעבודות הגנן, עצמה את עינייה,

והקשיבה לציוץ הציפורים. היא פקחה את עינייה והסתכלה לשמיים. עננים כיסו את השמש, השמיים התכהו.

לפתע היא הבחינה בעשן אפור-שחרחר הבוקע מן אחד העננים. היא התרוממה במטרה להתרכז ולראות מה פשר העשן.

טיפות ירדו מן השמיים. קוביית ברד קטנה ושקופה צנחה על אפה הלבן.

שערה הבלונדיני התעופף סביב-סביב ללא מנוחה.

שמלתה הורודה התרוממה וצנחה והסתובבה, כאילו מישהו הפיח בה רוח חיים וכעת היא כועסת ומדברת וצועקת.

אנסטיה לא הבינה מה קורה, עד שכל מנורות ביתה נכבו, הדלתות חרקו ונטרקו, וזה עמד מולה.

הוריקן עצום שהסתסובב סחור-סחור ולא חדל לרגע. ההוריקן הנוראי הזה אסף מכל עבר ניירות, ליכלוכים,

עלים, ענפים - כל מה שעמד בדרכו.

אנסטיה עמדה קפואה במקומה ופיה נשאר פעור. היא לא חשבה על לברוח, היא חשבה על אמה. היא רצה לביתה.

היה זה מאוחר מדי. הכיסאות הרבים היו פיתאום הפוכים זה על זה ואלו שנשארו במקומם היו בודדים מדי,

השולחן המפואר שרכשו בביקורם האחרון באמריקה נשבר לחתיכות עץ-כהה קטנות, הכל היה מוצף במים.

ההוריקן כבר היה רחוק, אנסטיה לא ראתה אותו ממקום עמדתה.

"אמא!" צעקה אנסטיה מבוהלת, תוך כדי עלייתה במדרגות, "אמא, איפה את?!"

דממה. יחסית להוריקן היה שקט מדי. היא עלתה לחדר האמבטיה וראתה את אמא שוכבת לבנה וחיוורת על שטיח הריצפה, דם נזל מראשה, מעל מצחה.

דמעה נפלה על לחייה של אנסטיה. אחרייה עוד דמעה, ועוד אחת. לפני ששמה לב כל שמלתה היפה הייתה מכוסה בטיפות מלוחות שנפלו מעינייה. היא נשכבה על יד אמה, על הריצפה הקרה, ו

נגבה עם שמלתה את זוב הדם שלא הפסיק לזרום.

היא חיבקה את הגוויה ונרדמה.

כמה שעות לאחר מכן אביה של אנסטיה חזר הבייתה.

כל הבית היה מלא באנשים שלקחו דברים והחזירו וניקו ולכלכו.

אנסטיה הייתה שכובה בתוך מיטתה, חדרה היה החדר היחיד שלא נפגע, מכיוון שהיה מתחת לקרקע.

אביה של אנסטיה היה בעבודה, ועבודתו מוצבת בבניין מוגן יותר ממקלט, אנסטיה ביקרה שם פעמים מעטות

כאשר לא הלכה לבית הספר.

"אנסטיה, קומי חמודה," שמעה אנסטיה את אביה קורא לה, לוחש לה.

אנסטיה התרוממה מעלה ונעמדה, יצאה מן החדר והלכה אל חדר האמבטיה,

שחוץ מהאמבטיה עצמה לא נראו שום שרידים.

"איפה אמא?!" צעקה אנסטיה.

"אמא.. אמא היא, היא.. נפטרה." אמר אביה בהיסוס.

"נפטרה," לחשה אנסטיה, "נפטרה? איך היא ניפטרה? מה, מה.. מה קרה לה?"

"את יודעת כמה מה קרה לה, ההוריקן פגע בה ודחף אותה על המראה וניפץ אותה לרסיסים.

אחד מהרסיסים פגע במוחה ולא היה איך להצילה."

"איך זה הגיוני? הוריקן? כאן? זה לא הגיוני, אבא, אתה בטוח?"

"בטוח באלף אחוזים," הסתובב אביה של אנסטיה ומלמל תוך כדי ירידתו במדרגות.

שעתיים לאחר הידיעה שאמה נפטרה, אנסטיה שכבה על הדשא הבוצי והמלוכלך שפעם היה נקי ולח,

זה שכל בוקר היו מנקים וגוזזים.

היא חשבה על החיים. היא חשבה על אמא שלה. היא חשבה על הדבר הנוראי הזה שהורס את כל מה

שלא נראה לו, על ההוריקן המטורף הזה ועל איך שהוא צץ משום מקום.

היא לא חשבה שזה באמת יכול לקרות, מה שהיא ראתה תמיד בחדשות, בסרטים, בספרים.

הפעם אנסטיה לא בכתה. היא ידעה שזה קורה ושאין מה לעשות, היא פשוט לא הבינה למה זה קורה דווקא לה.

היא קמה והלכה אל אביה.

"מה נעשה עכשיו?" סובבה אנסטיה את אביה כדי שיתייחס אליה, ולא יברח לה כמו בפעם הקודמת שדיברה איתו.

"מה נעשה עכשיו, באמת?" אמר אביה וחייך. "עוברים דירה. אי אפשר לבנות על הקרקע הזו את הבית מחדש, היא הרוסה לגמרי."

"לעבור דירה? לאן? מתי?"

"כבר מצאתי לנו דירה, לא רחוק מכאן. אומנם הבית לא יהיה גדול כמו זה, אבל בהחלט אפשר לגור בו."

'בהחלט אפשר לגור בו?' חשבה לעצמה אנסטיה,

'מה זאת אומרת אפשר לגור בו? הרי אפשר לגור גם בפח זבל. אני לא רוצה לגור בפח זבל.'

"עכשיו בואי, חמודה," אמר אביה והמשיך, "תיכנסי למכונית, נוסעים לבית החדש, כבר ארזתי לך את החפצים שנשארו ושרדו, המזוודות כבר בפנים."

אנסטיה ואביה נסעו שעתיים. כל הזמן הזה היא הסתכלה מהחלון, לא הוציאה מילה בפיה, לא החליפה אפילו את שמלתה הורודה, שכבר לא נראתה ורודה בגלל הדם של אמה.

היא ראתה מהחלון אנשים מנקים ורוחצים ומסדרים את ביתם שנפגע מההוריקן,

 היא ראתה גופות של אנשים, ילדים וחיות מוטלות על הריצפה.

היא לא האמינה שזה באמת יכול לקרות. היא עדיין לא הבינה שאמא שלה לא איתה,

למרות המילה הישירה והחזקה הזו שאביה השתמש בה מקודם, נפטרה.

הם הגיעו לביתם החדש. בית מוזנח, בעל קומה אחת. בביתה הקודם של אנסטיה היו 4 קומות.

אין לו חצר. פשוט גדר עלובה שמקיפה אותו.

בביתה הקודם של אנסטיה הייתה חצר עצומה עם ספסלים ונדנדות, חצר שהקיפה את כל הבית.

הבית היה עקום והיו לו רעפים שבורים ומלוכלכים.

דלת הבית הייתה שבורה בחלקה התחתון ולא היה אפילו פעמון. אנסטיה התחילה לבכות, שוב.

"מה קרה, אנסטיה?" שאל אביה.

"כלום." סיננה אנסטיה.

"אה, אז בגלל כלום את בוכה?"

"למה דווקא אמא הייתה חייבת למות? למה לא אתה, או אני? דווקא אמא?"

אנסטיה לא האמינה שהיא באמת אמרה את זה.

מצחו של אביה התקמט וגבותיו כאילו התחברו לאחת,

הוא ממש כעס ברגעים אלו. אנסטיה ידעה שזה המבט של 'אני כועס'. למעשה, כל עובדי הבית הכירו

את המבט הזה, בעיקר מכיוון שהוא נהג לבקר את פניו של אביה מדי שבוע, ולפעמים יותר מפעם אחת בשבוע.

"רגע, אני רוצה להבין משהו. אני לא מספיק לך?" צעק אביה.

"לא." בכתה אנסטיה.

"סליחה? את אמרת לי הרגע לא?" רטן האב.

"אתה מספיק, בקושי,  אבל אתה לא אמא. אתה לא יכול לחבק ולומר שיהיה בסדר,

אתה לא יכול להבריש את שערי לפני בית הספר, אתה לא יכול לבוא איתי לקנות שמלות חדשות לאירועים

חשובים ומיוחדים. אתה כל היום תקוע בעבודה. אמא תמיד הייתה איתי אחרי בי"ס, עזרה לי בשיעורים.

כשהייתי מודאגת היא עודדה אותי ואמרה שיהיה טוב, כמו שכבר אמרתי. ואתה? אתה לא יכול לעשות את זה.

אתה אבא. זה לא התפקיד שלך."

אנסטיה נכנסה לרכב ונעלה את הדלתות מבפנים, ופרצה בבכי.

~ ~ ~

אז יש סיפור חדש. בעיקרון אני דיי אוהבת את הסיפור הזה.

רציתי בהתחלה לעשות סיפור דימיון ופנטזיה אבל לא היו לי רעיונות. אולי אני אשלב כאן מפלצות ופיות,

מאוחאאהעאאהעאהעאעאהע. [אני צוחקת. P:]

טוב, אני הולכת לאכול, לקחו לי 24 דקות לעשות את הפרק הזה.

אני מקווה שתאהבו. (: