אחרי שסיפרו לי שאי שם ליפני שנה וחצי לא התקבלתי להדרכה ובכל זאת נכנסתי
התחלתי טיפה לפקפק בעצמי
לא להעריך את השינוי הגדול שחל בי במשך השנה וחצי הזו.
והוא בהחלט גדול.
אחרי הראיונות לשירות הלאומי המדהים עם ילדים במצוקה פיקפקתי בעצמי
אולי אפילו קיוויתי לא להתקבל
כדי שזה יהיה קל
כדי להגיד "משמיים"
כדי לחסוך מעצמי את ההתעסקות בשאלה הבאה:
מה הייעוד שלי?
אני מתעניינת בכל כך הרבה תחומים. אם רק הייתי מקבלת תשובה אחת קטנה 'לא'
הייתי יודעת. הייתי יודעת שזה לא בשבילי
שהאנשים המבינים האלו החליטו שעבודה עם ילדים במצוקה היא לא בשבילי.
אבל הם החליטו שכן.
וזה משמח אותי ברמות מטורפות.
וביחד עם זה מדאיג אותי.
כי לא משנה מה אני אחליט- אני אפסיד כאן משהו מעולה.
קיבלתי הצעה מדהימה להחליף את רכז השבט שלי בשנה הבאה.
כי הוא מאמין שאני אצליח. הוא מאמין שאני יועיל וייטיב עם השבט בתור רכזת.
גם אני מאמינה ככה.. פחות או יותר
אני רק לא יודעת
האם זה היעוד שלי?
עבודה עם ילדי חינוך מיוחד היא עבודה מספקת ומעשירה
זוהי עבודה של נתינה אחריות ואהבה
עבודה שאני אוהבת עבודה שעושה לי טוב
במיוחד העבודה עם הילדים האלו.
השאלה היא האם זהו השביל שלי? או שהגיע הזמן לפנות.. לחפש כיוונים חדשים?
זה הלב שרוצה להמשיך והשכל שחושב שהגיע הזמן אחרת.
ואני שנמצאת באמצע ולא יודעת מה לעשות
מבינה שאין זמן
כי חודש עובר נורא מהר
יותר מידי מהר.
אז הגיע הזמן לחפש תשובות
לא רק בתוכי
יש אנשים ניפלאים שמכירים אותי ויכולים לעזור
הגיע הזמן לא להתבייש לשאול
מי אני?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
