זה לא יימשך עוד זמן רב אמרתי לעצמי. אני יודע, עוד קצת עוד קמצוץ מן הכאב.

הזעתי כמעה בגפיי , אולי עוד טיפה גם בגב ובמצח... זהו לא יותר מזה... הרי זה ממילא ייגמר עכשיו הוא רק יחזיר את המלקחיים והניתוח יסתיים.

אני זוכר במעורפל ממש "אורי, זה לא יכאב אתה תראה... אתה הרי יודע שהנך זקוק לטיפול" . מיטה, חלוקים לבנים, מן מסכות לא מוגדרות, ו...אמא?

האווירה הפכה לקודרת, הכל היה פתאום שחור. אני לא ראיתי כמעט וכלום, רק דבר אחד בצבץ ותפס את עיניי : "ד"ר שרייבר - מחלקת ילדים ונוער, חולי לוקמיה".

שמעתי חלקי מילים בקול עמום: "ישרוד, ימות, יחיה, לוקמיה".

ואז נזכרתי.

היה זה הלילה הטוב בעולם. זה היה ה- לילה. אני זוכר שאבא אמר שביום כזה מותר לשתות. היינו בבית, אמא ישבה על הספה וקראה עיתון, היא אומרת שאף פעם היא לא מספיקה לקרוא את העיתון בבוקר. אני זוכר שבהיתי בתקרה, שום דבר לא היה מיוחד, הכל כרגיל....

המשך יבוא XD