איפ"א - קבוצה כותבת - יועצים ארגוניים כותבים

להסתלסל ולהתערטל במבוך הפנימי      גבי דרורי

- אחד מהתלמידים, מאלה שעושים לי חשק ללמד, שאל אותי,  כשיצאנו מהכיתה: "האם אני מאמין במה שאני מלמד או כותב. הרי אתה טוען שכל אדם חי בעולמו והרמה של החוויה תמיד רוחנית ואישית ואינה ניתנת להעברה"?

אותה ישות דמיונית, שאיתה אני מנהל מונודיאלוגים ללא הפרעה, - והיא לא מצנזרת כלום, מאוד מקבלת,סבלנית וסובלנית,אבל ביקורתית -  התעוררה.

- נו !? היא שאלה.

- מה אם כן, עובר ממני אליהם ונשאר אצלם ושלהם?

- האם רק את עצמי אני יכול ואני מנסה להעביר להם,האם אין הרבה דברים נוספים,שאינם בי?

...האם כל משפט או חלק של משפט הוא התערטלות,חשיפה שלי בפניהם? -  תהיתי.

   האם אופיי,מניעי,חסכי וכל שאר מושגי התת מודע והמודע נחשפים לציבור?

- מה אתה מתכוון?

- לדוגמא: אני בדעה שאסור להכות ילדים !

- למה? [... שוב השאלה הקשה ]

- כי אני הייתי ילד מוכה?[...ממש לא]
- כי זה עושה שריטה לילד?[...איך אני יודע ? ]

או...אולי זה בגלל המחקרים שמוכיחים שעונש משפיע הרבה  פחות משכר?[...עד כמה מדעיים?]

....אולי בגלל שאישה שהכתה את ילדתה הקטנה שנים, ישבה מולי והסבירה שזה אסור ולא טוב.

- ואחרי שחשפתי את עמדתי,האם מה שאתה - [בסה"כ דמות איתה אני משוחח בסיפורי]

חושב עכשיו  על הכאת ילדים- זה שלי או שלך?

- למה זה חשוב בכלל?

- כי אתה אולי לא,אבל אני סבלתי ממבוגרים עם מסרים כפולים?[...לא נראה לי]

- כי יש לי שריטה?[...לא מרגיש שישנה כזו]

...אולי זה בגלל שהמפגש עם מבוגרים כאלה בונה חוסר בטחון אצל הילד?

   רגע, האם אני סובל מחוסר בטחון שמקורו בילדות?

   זה נראה לי פתאום סליל אין סופי שמסתחרר סביב עצמו ומתקדם במבוך ללא מוצא.

...ואולי האמת פשוטה ואובייקטיבית יותר: זה לא נראה ונשמע טוב להכות מישהו שאפילו לא יכול להחזיר. [האם יש אמת כזו?]

בכל מקרה ,אתה,הקורא הדמיוני,שבניתי איתך ועבורך את המונודיאלוג הפנימי וכך הפכת להיות חלק מגיבורי הסיפור, יכול לחשוב עלי מה שאתה רוצה מהנ"ל ועוד להוסיף משלך.

ביציאה מהכיתה אמרתי לתלמיד שאני מאמין במה שאני מלמד.

...אבל מה אני באמת עושה לאנשים, כשאנחנו בשיעור תקשורת, בחלק של טכניקות עזרה וייעוץ

כשאני אומר:"תמיד תשאלו את עצמכם בזמן שאתם מנסים לעזור למישהו בעזרת משוב או כלי ייעוץ אחר -

_מה מכל הנאמר לו,ישנו רק בו ומה בא מתוך עצמי,מתוך עולמי הפנימי? [כלומר,במה משלו נגעתי ומה  הדבקתי לו שבכלל אין בו?]

_ וממה שמצאתי בו,כמה יש בי  מזה?[לטוב ולרע]

_אולי אני בעצם מנסה להגיע לתובנות עצמיות וסתם מעמיס אותן עליו,הרי הן תובנות שלי לבעיות שלי".

אין לי תשובה.

פנים.

הדלת נסגרה והמעגל ממולי היה מלא פנים , חלקן מצפות, קורנות וחלקן לא.

הבטתי בעיון במעגל- הפנים, הן סיפרו  לי סיפורים רבים , ללא מילים.

האם הסיפור שהפנים מספרות לי הוא גם הסיפור שיהיה במילים, או כל מה שאני רואה הוא ממעייני  בלבד?

מעגל העבודה החל בחשש ובהיסוס , הפנים הסקרניות קפצו פנימה בתחושה של נהנתנות והפנים המחייכות פיזרו חן וחיוך לסביבה, פנים נוספות נותרו מצועפות וחתומות כבתחילה .

ככל שעבר הזמן נמלאו ריגוש הפנים המשוחחות והפעילות. המצטנעים נותרו חבויים בצנעת המשפטים הרבים של חבריהם הנהנים לפזר לכל עבר את מילותיהם ולהגם.

מבטי נע אל הפנים ממולי ראיתי פנים שמאופרות בקפידה רגע לפני הצילום המושלם ויש פנים שמסתירות את מה שמבעבע מעיניהן  , פנים עדויות ומלאות כירח צוהל את קשת צבעיו, ויש שמבטן ירוי ואחרים שמבטן מושפל אל פני האדמה כמחפשות את שאבד בדרכן עד כה, יש צוהלות כשמש זיו ומאירות בחיוך שמח ומרחיב את הלב ואחרות כבויות שרופות שמש אפורות ומהלך החיים ניבט במלוא כובדו ויש נוספים , לא נראים .

עצרתי את השטף אל תוך הלמידה . הרפלקציה העלתה אל הבמה גם את הנחבאים אשר פרסו את כאב הבדידות במעגל, את כאב הנטישה המלווה אותם ומגיפה את דלתות ליבם אט אט.  מנגד עלו השמחות הקטנות של ההנאות היוצרות את  הריגוש באוויר הנהנות מעצם השיח המשמיע את קולם בחלל.

בהפסקה חשתי כי נתלכדו הפנים והסיפורים לכדי שלמות הנמזגת ל אחת.

מירה