זה אולי יישמע כמו מכתב פתטי, אבל תקראו לזה איך שבא לכם.
אני אומרת לעצמי כל פעם מחדש, 'זהו פלג זה נגמר, תוציאי אותו מהראש, שכחת אותו', ואז אני רואה תמונות שלך וכולי מתמלאת בדמעות.
לא רק תמונות, אני רואה אותך, ואין לי מה להגיד, אין.
אני מסתכלת לך בעיניים, אבל זה לא הדדי, אף פעם זה לא היה בעצם.
אתה תמיד איכשהו שיחקת בי, פגעת בי, ניצלת אותי.
אם היית נותן לי רק הזדמנות, קטנה, אחת, מה כבר ביקשתי?
היית רואה שאת העולם הייתי נותנת לך, הכל.
אתה כבר לא בבית ספר, והגעגועים אליך לא מפסיקים.
אני יושבת ליד הילדה שאתה אוהב (?) בכיתה, וכל הזמן אתם מסמסים, וכן, קשה לי, אבל אני מתמודדת.
ואני כל הזמן שואלת אותה מה איתכם, מתי תהיו ביחד, היא אומרת לי 'מה זה משנה', וזה משנה מאוד, כי אני יודעת מתי הלב שלי שמח ומחייך, ואתה ככה כשאתה איתה, פשוט מאושר.
אני רוצה אותך, ואני לא יכולה לממש את זה.
אולי בגלל כל הטעויות שעשיתי, אני מניחה שזה קשור לזה, קצת יותר מידי.
אנשים שמדברים עליך לא יפה, אפילו סתם, בצחוק, אני צועקת עליהם, ונפגעת מהדברים האלה, כאילו אני אתה, אבל לא, אני לא אתה, אתה לא אני, אתה האחד שלי, ואת זה אני יודעת.
יש לי לאחרונה שיחות שלא נענו ממך, ושאני שואלת אותך למה התקשרת, אז אתה אומר 'אני? מתי? לא זוכר. לא חשוב. לא משנה' וזה מחרפן אותי, באמת!
כי אתה כן יודע שהתקשרת.
כן יודע מתי התקשרת.
אתה כן זוכר שהתקשרת.
אתה יודע בעצמך שאם התקשרת כנראה זה היה חשוב, וכנראה שזה היה משנה.
אבל מה, בשביל לא לדבר איתי באייסי או משהו, אתה אומר 'לא משנה'.
והתקשרת לפני כמה ימים, ועניתי, אבל לא אמרת כלום, גם את זה אני שונאת שאתה עושה.
מה יהיה הסוף.. מה? \:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
