המחנכת נכנסה לכיתה, זה לא היה רגיל כי היה צריך להיות לנו שיעור אנגלית, אז הבנתי שמשהו קרה.

"אח של קורל מת אתמול לפנות בוקר בתאונת דרכים".

כל הכיתה הייתה בהלם, אני לא הכרתי אותו, אבל לאבד אח זה נורא, לפעמים אחים הם יותר קרובים אפילו מההורים.

במשך חצי שעה מהשיעור, דיברנו על זה.

זה אולי היה השיעור הכי קשה וכואב שהיה לי בכל שנות הלימוד שלי.

היועצת הייתה בשיעור, וכמה ילדים סיפרו על אנשים שמתו להם, ועל אח של קורל.

הקטע הכי כואב היה כנראה כשמישהי התחילה לבכות שהיא סיפרה על בן דוד שלה.

מיד אחרי השיעור חזרנו ללמוד בנורמה רגילה.

כעסתי על זה, איך אפשר לחזור ללמוד אחרי בשורה כזאת?

אני לא יכלתי להתרכז בשיעור אנגלית, הרגשתי נורא.

ורחמים העלה לי קצת את המורל, אבל עדיין חשבתי על זה.

לאבד אח, לאבד אדם קרוב, רק בגלל איבוד שליטה בכביש..

זה היה יום מדכא מאוד, וכפו עלינו ללמוד, שנאתי את המורות בגללם.

ועוד דוגמה של כמה אנשים יכולים להיות רעים, כשכמה מהילדים ניצלו את המוות שלו רק בשביל לצאת מהשיעור, כדי "ללכת להלוויה".

מחר אני בא לנחם אותה, ועדיין אני לא יודע מה להגיד לה.

אני מקווה שיהיה בסדר..

יהי זכרו ברוך.