אז חזרתי? לא יודע, אני לא רוצה לצאת בהודעות רשמיות.

סתם פתאום בא לי לחזור, אולי בגלל שאני כבר כמעט לא כותב שום דבר אחר, וזה די חסר לי.
דווקא באתי עם מחשבה נורא מגובשת איך לכתוב את הפוסט הזה.  עכשיו הכול מתבלבל לי בראש, ואני לא יודע פתאום איך להתחיל.
טוב נו, נזרום. (נכון מור? P:)

אז היום לפני שחזרתי הביתה, יצא לי לריב עם אחד האנשים שלכאורה אני מכנה אותם "חברים" שלי. אשכרה כמעט הלכנו מכות. על שטויות, ממש שטויות, של ילדים בגן. בכלל, בכל התקופה האחרונה אני מתקשה למצוא אנשים שאני באמת יכול להגיד שאכפת לי מהם והם חשובים לי בלי לגמגם. או שמא, זה תמיד היה ככה, ופשוט לא חשבתי על זה לעומק.
בתכלס, הריב הזה לימד אותי היום דבר מאוד חשוב. כל האנשים האלה מסביבי, גם אם היום נראים לי מאוד קרובים אליי, יכולים בשנייה אחת, להימחק. ובאותו רגע שחשבתי על זה, פתאום הבנתי. "משפחה זה לכל החיים", ה'בולשיט' הזה שמאכילים אותנו בו מגיל 0, יש בו משהו. אז לקחתי את הטלפון והתקשרתי לאדם הכי משמעותי בחיים שלי. התקשרתי לאמא שלי. אמא שלי שתמיד תאהב אותי ותמיד תגיד כמה שאני טוב גם כשאני לא, שבכל מצב תהיה לצידי ולא משנה מה. רק לשמוע את הקול שלה דרך הטלפון,  מילא אותי בכל כך הרבה חום והעלה בי חיוך. אני מאחל לכל אחד מכם אמא כזאת, כמו שיש לי.
עכשיו אני יודע - לא משנה מה יקרה, יש מישהו בבית שאני הכול בשבילו והוא הכול בשבילי בכל מצב.

וגם כשאני הכי ארגיש לבד, כשאני אשאר בלי אף אחד, החברה העתידית שלי תזרוק אותי, או לא יודע מה - אני לא לבד כאן.