לאחרונה תוקפת את בלוגי מגיפת מגיבי "נאצה" אנונימיים.

זאת אומרת, לא בדיוק "אנונימיים"; כאלה שכנראה מכירים אותי.

כן, אני מדבר אלייך, ואני יודע שאת קוראת כאן. אני מקווה שהעובדה שאני מקדיש לך פוסט מקטינה את ה"התנשאות" שלי כלפייך.
אני לא יודע מה איתך, אבל אני אומר לאנשים שאני מכיר את האמת בפנים. לפחות אם אכפת לי מהם ו"אני רוצה לעזור להם לשנות", לדברייך. אני רואה במה שאת עושה פשוט פחדנות, אין לי מילה אחרת לתאר לך את זה. מפריע לך משהו, בואי תעמדי ותציגי את עצמך, אני אשתדל לשפר. חבל שככה את חושבת שתעזרי למישהו.
אני מקווה שהפוסט הזה קצת יפקח לך את העיניים, ויעזור לך להבין שהודעה אנונימית עם עצות בלי שום בסיס - את חייבת להודות, זה לא משהו. אז יש לך שתי אפשרויות, להזדהות או להפסיק לקרוא פה, כי מעכשיו אני אתחיל למחוק תגובות. באמת שיש לי מספיק מטיפים, אני לא צריך איזו מישהי שבטוחה שהיא יודעת מה טוב בשבילי ומגיבה באנונימיות בבלוג שלי.
שיהיה לך יום נפלא. (קרדיט למנחם בן )

ולנושא אחר.

בזמן האחרון, כנראה בגלל שאני מתבגר, התחלתי לאהוב כל מיני סוגים של אומנות. התחלתי להבין ולהתרגש מכל מיני דברים שלעגתי להם בעבר, כנראה כי לא הייתי מספיק בוגר כדי להבין. קחו לדוגמה את ניתוח השיר מהפוסט הקודם. מי היה מאמין שאני, הלגלגן הגדול, אצליח לנתח בצורה כזאת שיר מטופש כל כך?

למשל, ראיתי את המיני סדרה הזאת של הוט, "סוזנה הבוכייה". בהחלט סדרה קשה, יש בה דברים די מזעזעים.
השחקנית הראשית, מאיה מרון, היא אחת האהובות עליי. בכל סדרה שהיא משחקת בה היא תמיד העמוקה הזאת, המסתורית. לגמרי יש לה את הלוק. כמובן, זה לא רק הלוק, היא שחקנית מעולה. בכל דבר שהיא עושה היא מביאה את עצמה טוטאלית.
בסדרה היא משחקת את סוזנה, אישה עם בעיות רגשיות קשות שתלויה לגמרי באמא שלה. מספיק שהדבר הכי קטן יקרה, והיא מאבדת עשתונות לגמרי. בשלב מסויים מגיע בן הדוד של סוזנה מאמריקה, ומערער את החיים השקטים ואת הבועה שאמא של סוזנה ניסתה לבנות סביבה במשך כל השנים. היחס שלו כלפיה הזכיר לי שיחה שניהלתי עם אחותי לא מזמן.
כשמישהו עצוב, תמיד הכי קל לשאול מה קרה, להרעיף בחיבוקים ונשיקות, להיות חמודי כזה. בדרך כלל, לי אישית, זה רק גורם להרגיש יותר בודד. אתה מסתכל על האדם הזה שעומד מולך וקולט שהוא פשוט לא מסוגל להבין אותך. "אבל הוא לא אשם", אתה אומר. "הוא רק מנסה לעזור, זה הדרך היחידה שהוא מכיר". המחשבה הזאת לא עוזרת לי במיוחד. זה רק גורם לי לרצות להעיף אותו כמה שיותר מהר.

כמו שבטח הבנתם, לא ככה התנהג בן הדוד של סוזנה. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, הוא ידע איך לגשת אליה, הוא ידע שתחנונים וחיבוקים ונשיקות זה לא מה שיגיע אליה. גם אם זה היה בצורה אגרסיבית ואפילו אלימה לפעמים, הוא ידע איך להגיע אליה. וזה, באמת, כישרון נדיר מאוד.

הסצנה החזקה ביותר בסדרה היא, אני חושב, הסצנה שבה סוזנה מגלה שאמא שלה גרמה לבן הדוד לעזוב.
אחרי כל כך הרבה שנים של שגרה שניסתה האם לבנות סביב סוזנה בין כל הטירוף, אחרי שהיא שמרה עליה כל כך הרבה זמן, פתאום מגיע האורח הזה ומראה לסוזנה את הדרך הנכונה. אבל כמובן שהאמא לא יכולה לתת לזה לקרות.

סוזנה לא מסוגלת להתמודד עם האובדן ומתחילה להכות את אמא שלה, לזרוק עליה את הכסף שרצתה לתת לבן הדוד כדי שיחזיר חובות ולשסף בה את כל מה שרצתה להגיד במשך כל השנים האלה, אך לא יכלה.

בקיצור, סדרה מאוד מעניינת. אני, אישית, לקחתי ממנה המון. תראו אותה (לא לבעלי לב חלש).

אני אסיים בציטוט מהתסריט -

"בתור מישהו שמבלה איתך את מיטב זמנו, מגיע לי לדעת למה את ככה."

"כי כבר שנים אף אחד לא אמר לי שאני יפה, אפילו לא אמא."

"החיים קשים. החיים איומים. גם לי יש חיים איומים. אבל אני, לעומתך, לא הורס לאנשים אחרים שופינג של אחר הצהריים."

אורן.