אין לי הרבה סימפטיה ליואב מאור, אני חייב להגיד, אבל מה לעשות, הפרס שווה

1.עברתי ניתוח תוספתן. בגיל 8 אני חושב, קמתי יום אחד עם כאבים איומים בבטן.
אבא שלי לקח אותי לבית חולים, וכבר שם הוא ידע שהבעיה היא התוספתן, שהוא איבר בלתי נחוץ בעליל בגוף ורק גורם צרות.
כבר באותו יום ידעתי שאני צריך לעבור ניתוח, אבל האמת היא שכמעט ולא פחדתי, אמא שלי הייתה הרבה יותר לחוצה ממני. אני הייתי זה שהרגעתי אותה. בתור ילד בן 8, נראה לי שמגיע לי שאפו על זה

2. הבאתי שתייה לאחותי ולחברה שלה. כשאתם קוראים את הכותרת הזו אתם בטוח מזלזלים, אבל במחשבה תחילה, תאמינו לי שאף אחד ממכם לא היה מסכים לעשות את זה
כשניגשתי לשטוף את הכוסות, הברז הנחמד שבמטבח שלנו קפץ ממקומו, נפל על הכוס שנשברה, וחתכה לי גידים ועצבים בזרת. לא נעים, אה? מה גם שזה היה הניתוח השני שלי, למען האמת אני סדרתי בקטע. כל שנתיים, בחופש הגדול, קורא לי משהו מבחינה בריאותית. מה שאומר שבתקופה הזו הייתי בן 10, גם לא בוגר במיוחד. (:

השנה, בחופש הגדול, במידה והרצף יימשך, אמור לקרות לי משהו. מהלך אמיץ לא להתחבא בתוך קופסה, לא?

3. צרחתי על המאמי של הכיתה. אני יודע שזה לא מקורי והרבה כאן כתבו על זה, אבל זה בכל זאת מקרה יוצא דופן

חבר שלי דאז, שי, היה החנון של הכיתה (טוב, זה לא שאני הייתי כזה מגניב) והוא אהב את המאמי של הכיתה, היפה הזאת שבוכה מכל דבר ואז כולם מחבקים ומנחמים אותה. זו הייתה התקופה שרק הגענו לכיתה ז', וכולם כמו סתומים התחילו להציע לה חברות ברצף. למאמי מסתבר נמאס, והיא קלטה ששי רוצה להציע לה. אז מה עשתה? הלכה עם חברתה ופשוט ברחה ממנו, כשהיא צוחקת יחד עם חברתה על הסיטואציה.
אני נפגעתי בשבילו. לא יכולתי לסבול את ההשפלה שלו, והרגשתי כאילו עשו את זה לי. הלכתי בשיא העצבים אליה, ופשוט צרחתי עליה, אמרתי לה שמה נראה לה שהיא עושה את זה, וכל מיני דברים מעליבים כאלה. לא קללות, בסגנון מעודן
אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי לה, אבל זה היה באמת מאוד פוגע. אני הייתי גה בעצמי. כמובן שהיא התחילה לבכות, כולם ניחמו אותה, ואחרי זה מישהו העביר לי פתק בשיעור שכדאי לי לבקש סליחה, אחרת אני אצטער על זה. לא ביקשתי, וגם לא הצטערתי על זה