אז היום הייתה ארוחה משפחתית.

כבר ביום לפני אמא ואבא שלי הודיעו בחגיגיות - 'מחר אתם עוזרים לנו לנקות'.

כמה שאני שונא את מבצעי הניקיון האלה. דווקא לא בגלל הניקיון, ממש לא. בגלל שהמבצעים האלה קורים רק במקרה אחד, ורק מסיבה אחת - כשהמשפחה באה, כדי לעשות רושם.

אני מסתכל עליכם כאן מהצד, וחושב לעצמי. כמה צבועים אתם יכולים להיות? אלה ההורים שלכם, סבא וסבתא שלי, שבסך הכול באים לביקור. מה, מה הקטע? אף פעם אתם לא מבקשים מאיתנו לנקות. אבל עכשיו, כשסבא וסבתא באים, צריך לעשות מבצע ניקיון שלם. לסדר את כל החדרים, לטאטא ולקרצף. להציג תמונה שקרית לחלוטין של כל מה שקורה בבית. וכשהם מצלצלים באינטרקום, אבא שלי רץ לענות, כולו רועד ובלחץ, רק שייצא טוב, רק שלא יהיו בושות, שלא יהיה איזשהו גרגר אבק שלא הבחנו בו. הוא עונה, ולרגע משנה את הקול העצבני והמתנשא שלו לקול נעים וצבוע מאין כמוהו, לוחץ על הכפתור ומאפשר לסבא וסבתא שלי לעלות. הם עולים, ומתחילה להתפתח שוב השיחה הבלתי נסבלת הזו, מי השמין וכמה ואיזה גוונים סבתא עשתה בשיער. סבתא שלי מביאה מתנה לאבא ואמא שלי, לכבוד יום הנישואים שלהם, מן צלחת כזו לעוגות. ברור היה שאמא שלי ציפתה למשהו גדול יותר לרגל יום נישואיהם ה-20. אבל ברגע שהיא מביאה את המתנה, אמא שלי ואבא שלי לא מפסיקים להגיד כמה הצלחת הפשוטה הזו יפה, שימושית וקומפקטית, וסבתא מתלהבת ומסבירה לאמא שלי על שימושיה הרבים האפשריים של אותה צלחת מדוברת. בי, בתור צופה בכל זה, עוברת חלחלה. כמה סיפור הם עשו מצלחת מטומטמת, שברור היה שלא היו בדיוק מרוצים ממנה.

אבל רק שתצאו בסדר, נכון? שתראו מרוצים ושהכול ייראה מושלם. כמו שהנישואים שלכם מושלמים, וכמו שהיחס שלכם אלינו מושלם, וכמו איך שפשוט אין שום בעיה בתוך הבית הזה. כי לא משנה מה יקרה, אתם תמשיכו לדבר על כמה שזו השמינה ואיך זה גידל כרס, ותמיד תהיה האווירה הצבועה הזו כשבאים אלינו לבית מצוחצח, יושבים ומפתחים את אותה שיחה ממוחזרת בכל פעם.

מדהים כמה האווירה אצל הסבתא השנייה שלי, שחיה לבד והחיים שלה באמת לא מושלמים, היא אחרת. היא כל כך לא מתעסקת בניקיונות ושהכול ייראה בסדר. היא מתעסקת בנו, באהבה שלה אלינו, מספרת לנו סיפורים אמיתיים ומחממי לב. כמה חבל שאנחנו לא נמצאים אצלה מספיק. אצלה אני מרגיש בבית אפילו יותר מבביתי שלי.

אתם יודעים מה, הורים יקרים? אני סיימתי לקבור דברים מתחת לשטיח. אני לעולם לא אהיה כמוכם. כמה רדודים אתם. בעצם, למה אני אומר אתם? כמה רדוד אתה, אבא. אתה, שיותר חשוב לך שהבית ייראה מצוחצח כשההורים שלך מגיעים, מאשר שתתייחס באופן נורמלי ושוויוני לבן שלך, ולא תצעק עליו אחרי שעזר לך לבנות את התמונה השקרית שאתה כל כך משתדל לפתח.

כי בסך הכול, אם רק נקלף לשנייה את הקליפה חסרת החשיבות הזאת - אין בך כלום.