אופטימיות מוזרה עוטפת אותי מאז הפוסט האחרון. שום רגש לא בדיוק השתנה, שום דבר לא השתנה, בעצם.

אבל מאז הדברים שכתבתי בפוסט האחרון, אני מרגיש כאילו שיחררתי את עצמי לחופשי ממחשבה שהעסיקה אותי בלי סוף במהלך החודשים האחרונים. וזה מרגיש ממש טוב.

למרות זאת, דיברתי עם כמה אנשים שניתן לכנות אותם "חברים וירטואלים", הסברתי להם את הגישה שלי, והם נורא התפעלו. התפעלו שיש אדם כזה שמקשיב לקול ההיגיון גם במצבים שתיארתי באותו פוסט מדובר.

אני לא יודע אם אני אוהב את זה בכלל. יש בזה משהו נורא טוב, לדעת שכשאתה אומר משהו לאחר, אתה גם תעשה אותו בעצמך, אבל יש בזה גם משהו מציק קצת, אולי לא אנושי. אני לא אמור להקשיב להיגיון במצבי, לעזאזל.

ואולי בעצם אני כן אנושי. ואולי כל ה'גישה' הזאת שאני מאמץ לעצמי ומתלהב לספר עליה, היא שקר אחד גדול. ואולי הניסיון שלי להמשיך הלאה והביטחון המלא בדרך שלי ובהצלחתה, ינחלו כישלון חרוץ.

לא רוצה להאמין בזה. וזאת בדיוק הגישה שלי. אני מאמין שאני באמת אקבל בתיכון הזדמנות חדשה, להכיר אנשים, להכיר מישהי אחרת שתמצא חן בעיניי. אני גם מקבל המון חיזוקים בזמן האחרון, שני חברים שלי מהחטיבה בטוחים ש'אני אמצא חברה בתיכון בקלות', וה'חברים הוירטואלים' לגמרי תומכים בי בקטע.

והאמת, גם אני מאמין בזה. אני מאמין שיהיה לי טוב בתיכון, אני מאמין שמגיע לי שיהיה לי טוב שם, גם אם לא הלכתי בדיוק למסלול הכי כייפי. ואני מאמין שהשנה הבאה תהיה שנה מאוד משמעותית, אולי אפילו יותר מהשנה הזאת. ולחשוב שכל זה קורה בעוד חודש. אימאלה. בינתיים, אני אשתדל להשתעמם כאן כמה שפחות מהחופש הזה, ולהתחיל כבר מתמטיקה מתישהו...