כאילו הכל ממשיך, ורק אני נשאר במקום.
פתאום בתוך כל השיגרה הזאת, בכל יום שעובר, אני מאבד את עצמי יותר ויותר.

מה שקרה בחופש הגדול נמחק ביום אחד, ושוב הכול חזר לאותו הדבר.

לאורן הזה, החסר ביטחון

לאורן הזה, ששוב מראה את הצדדים שהוא לא רוצה להראות

לאורן הזה, שהוא לא אני.
יש כל כך מעט אנשים שאני מתנהג אליהם כמו שהייתי רוצה להתנהג באמת, וזה כל כך מעיק עליי. כל כך מתסכל אותי שאנשים שמכירים אותי בתוך מסגרת כמו בצפר רואים את זה שכל כך פחדתי להראות, את זה מהיסודי שהלך עם הראש כפוף ושאל את השאלות הכי מטומטמות.
בכל תחילת שנה אני שוב משכנע את עצמי שאני לא אתנהג ככה יותר, אבל כנראה שזה חזק ממני.
ועם כל המערכת שעות הצפופה הזאת, כל הדברים שיש לעשות וכל הלחץ - אני לא מצליח אפילו לעצור לשנייה ולחשוב על זה.
ללכת לישון קצת יותר מוקדם, ללכת למכון כושר בימים קבועים, ללמוד יותר טוב, לנסות להיות פתוח יותר.

להבין שלא יהרוג אותי לדבר גם עם כאלה שאני לא מכיר, להבין שגם אם ירגישו שאני נדחף לשנייה זה לא יהיה כל כך נורא.

לא, להבין אולי זאת לא המילה. להפנים אולי. זה שאני כותב את זה פה, זה אומר שכבר הבנתי.
נורא קל לדבר. נורא קל לחכות שהדברים יגיעו אליך בלי שתצטרך לעשות כלום.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שלתיכון הזה אין צדדים חיוביים, זה כן מרגיש הרבה יותר חופשי וכיפי, הרבה יותר בוגר כזה. וכן יש רגעים שממש טוב לי שם.
אבל אחרי זה נגמר, שוב חוזרת המועקה, ושוב אני מרגיש שהחיים שלי נבלעים בתוך השגרה. ושוב אני מפחד שאני לא אשים לב, ושגם השנה, אני לא אשיג את המטרות והשאיפות שהצבתי לעצמי.
ושוב, אני אגיע אל תחילת השנה הבאה עם הרבה תקוות, שירדו לטימיון ברגע אחד.
צריך להתעורר, ומהר.