משפט שמעלה אצלי הרבה מחשבות ותהיות, מתוך שיר של רג'ינה ספקטור אחת.
תמיד חשבתי שזה נורא פלצני לצטט משירים באנגלית, ואני עדיין חושב, עכשיו פשוט היה לי נורא קשה להתאפק.
לקחתי את המשפט הזה לכיוון קצת שונה ממחשבה טבעית, אני חושב.
כל החיים שלנו אנחנו מחפשים היגיון. ההיגיון אומר שאם נתנהג בצורה מסויימת, האחר יתנהג בצורה שנרצה. אבל האמת היא שאף אחד לא מבין אף פעם את ההיגיון הזה, לא באמת. תמיד יש בנו את התקווה שאם אנחנו נעשה משהו טוב, אז יאהבו אותנו יותר. מה לעשות שהעולם קצת יותר מסובך.
לכולנו יש פחדים, כולנו מקנאים, כולנו פתטים בתוכנו. השאלה היא רק באיזה מידה אנחנו מראים את זה. כמה אנחנו מרשים לעצמנו לחשוף בלי לפחד ממה שהאחר יגיד. כמה אנחנו מרשים לעצמינו לאהוב ולהראות את האהבה הזאת.
אם היינו מרעיפים את כל האהבה שלנו, את כל הפחדים והקנאה שלנו, אף אחד לא היה חבר של אף אחד. אף אחד לא היה אוהב אף אחד. אף אחד לא היה מסוגל להתמודד עם כל זה.
אז החיים הם לא שחור ולבן. גם אם ניתן את כל האהבה שיש לא בטוח שיאהבו אותנו חזרה. האמת היא שלרוב אפילו ההפך הוא הנכון.
זה יכול אולי להתפרש כצביעות בצורה שאני מציג את זה, אבל אני ממש לא חושב ככה. אני חושב שזה חלק מהאופי של האדם, כמה הוא מוכן לחשוף וכמה הוא בוחר להקצין ולהחצין את עצמו. לפעמים, גם כשאני מסתכל על מישהו וחושב לעצמי כמה הוא פתטי, יש לי גם איזושהי קנאה בו. קנאה שהוא יכול לעשות את זה בלי לחשוב יותר מדי על מה שיחשבו עליו בעקבות זה, מה שהרבה פעמים אין לי.
בקיצור - גם אם ננשק הרבה איפה שכואב, לא בטוח שזה יעזור. עם כמה שזה אכזרי ולא פייר, לא בטוח שזה היה יכול להתקיים אחרת, ועם כמה שלפעמים היינו רוצים שזה ישתנה, זה מה שעושה את החיים שלנו מעניינים.