לאחרונה תוקפת את בלוגי מגיפת מגיבי "נאצה" אנונימיים.

זאת אומרת, לא בדיוק "אנונימיים"; כאלה שכנראה מכירים אותי.

כן, אני מדבר אלייך, ואני יודע שאת קוראת כאן. אני מקווה שהעובדה שאני מקדיש לך פוסט מקטינה את ה"התנשאות" שלי כלפייך.
אני לא יודע מה איתך, אבל אני אומר לאנשים שאני מכיר את האמת בפנים. לפחות אם אכפת לי מהם ו"אני רוצה לעזור להם לשנות", לדברייך. אני רואה במה שאת עושה פשוט פחדנות, אין לי מילה אחרת לתאר לך את זה. מפריע לך משהו, בואי תעמדי ותציגי את עצמך, אני אשתדל לשפר. חבל שככה את חושבת שתעזרי למישהו.
אני מקווה שהפוסט הזה קצת יפקח לך את העיניים, ויעזור לך להבין שהודעה אנונימית עם עצות בלי שום בסיס - את חייבת להודות, זה לא משהו. אז יש לך שתי אפשרויות, להזדהות או להפסיק לקרוא פה, כי מעכשיו אני אתחיל למחוק תגובות. באמת שיש לי מספיק מטיפים, אני לא צריך איזו מישהי שבטוחה שהיא יודעת מה טוב בשבילי ומגיבה באנונימיות בבלוג שלי.
שיהיה לך יום נפלא. (קרדיט למנחם בן )

ולנושא אחר.

בזמן האחרון, כנראה בגלל שאני מתבגר, התחלתי לאהוב כל מיני סוגים של אומנות. התחלתי להבין ולהתרגש מכל מיני דברים שלעגתי להם בעבר, כנראה כי לא הייתי מספיק בוגר כדי להבין. קחו לדוגמה את ניתוח השיר מהפוסט הקודם. מי היה מאמין שאני, הלגלגן הגדול, אצליח לנתח בצורה כזאת שיר מטופש כל כך?

למשל, ראיתי את המיני סדרה הזאת של הוט, "סוזנה הבוכייה". בהחלט סדרה קשה, יש בה דברים די מזעזעים.
השחקנית הראשית, מאיה מרון, היא אחת האהובות עליי. בכל סדרה שהיא משחקת בה היא תמיד העמוקה הזאת, המסתורית. לגמרי יש לה את הלוק. כמובן, זה לא רק הלוק, היא שחקנית מעולה. בכל דבר שהיא עושה היא מביאה את עצמה טוטאלית.
בסדרה היא משחקת את סוזנה, אישה עם בעיות רגשיות קשות שתלויה לגמרי באמא שלה. מספיק שהדבר הכי קטן יקרה, והיא מאבדת עשתונות לגמרי. בשלב מסויים מגיע בן הדוד של סוזנה מאמריקה, ומערער את החיים השקטים ואת הבועה שאמא של סוזנה ניסתה לבנות סביבה במשך כל השנים. היחס שלו כלפיה הזכיר לי שיחה שניהלתי עם אחותי לא מזמן.
כשמישהו עצוב, תמיד הכי קל לשאול מה קרה, להרעיף בחיבוקים ונשיקות, להיות חמודי כזה. בדרך כלל, לי אישית, זה רק גורם להרגיש יותר בודד. אתה מסתכל על האדם הזה שעומד מולך וקולט שהוא פשוט לא מסוגל להבין אותך. "אבל הוא לא אשם", אתה אומר. "הוא רק מנסה לעזור, זה הדרך היחידה שהוא מכיר". המחשבה הזאת לא עוזרת לי במיוחד. זה רק גורם לי לרצות להעיף אותו כמה שיותר מהר.

כמו שבטח הבנתם, לא ככה התנהג בן הדוד של סוזנה. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, הוא ידע איך לגשת אליה, הוא ידע שתחנונים וחיבוקים ונשיקות זה לא מה שיגיע אליה. גם אם זה היה בצורה אגרסיבית ואפילו אלימה לפעמים, הוא ידע איך להגיע אליה. וזה, באמת, כישרון נדיר מאוד.

הסצנה החזקה ביותר בסדרה היא, אני חושב, הסצנה שבה סוזנה מגלה שאמא שלה גרמה לבן הדוד לעזוב.
אחרי כל כך הרבה שנים של שגרה שניסתה האם לבנות סביב סוזנה בין כל הטירוף, אחרי שהיא שמרה עליה כל כך הרבה זמן, פתאום מגיע האורח הזה ומראה לסוזנה את הדרך הנכונה. אבל כמובן שהאמא לא יכולה לתת לזה לקרות.

סוזנה לא מסוגלת להתמודד עם האובדן ומתחילה להכות את אמא שלה, לזרוק עליה את הכסף שרצתה לתת לבן הדוד כדי שיחזיר חובות ולשסף בה את כל מה שרצתה להגיד במשך כל השנים האלה, אך לא יכלה.

בקיצור, סדרה מאוד מעניינת. אני, אישית, לקחתי ממנה המון. תראו אותה (לא לבעלי לב חלש).

אני אסיים בציטוט מהתסריט -

"בתור מישהו שמבלה איתך את מיטב זמנו, מגיע לי לדעת למה את ככה."

"כי כבר שנים אף אחד לא אמר לי שאני יפה, אפילו לא אמא."

"החיים קשים. החיים איומים. גם לי יש חיים איומים. אבל אני, לעומתך, לא הורס לאנשים אחרים שופינג של אחר הצהריים."

אורן.

אז, אני מוכרח להודות שראיתי במומלצים מישהי שניתחה שיר ילדים מטומטם, והחלטתי שגם אני רוצה. כדאי לכם לנסות, זה באמת משעשע
אז, ניגש לניתוח:

השפן הקטן
שכח לסגור הדלת
הצטנן
המסכן
וקיבל נזלת
לה לה לה, אפצ'י 3X

לה לה לה לה

ובכן, עמוק. השיר נפתח בשתי מילים: השפן הקטן.  למרות שרוב רובינו (טוב, אולי לא, זה בכל זאת ישראבלוג) יודעים ששפן איננו ארנב, מיד עולה בראשנו ארנב. אולי זוהי ביקורת חברתית כלפי הבורות האנושית, או שמא הכותב עצמו מטומטם? לעולם לא נדע. ובכן, לאחר המילה"השפן", שמבטא גם פחדנות, קור וניכור, מופיע שם התואר "הקטן". בעזרת שם תואר זה, מנסה הכותב להעביר לנו את חוסר האונים של אותו השפן המדובר. לא מספיק שהוא שפן, וכולם חושבים שהוא ארנב, ולא מספיק שהוא מסמל פחדנות - הוא גם קטן וחסר חשיבות, הוא כלום בעולם, כמעט כמו סכר התלמידים בתפוח פיס.
וכאן מגיעה שורה בעלת 3 מילים: שכח לסגור הדלת. לאחר שהשורה הראשונה הכילה שתי מילים בלבד, זו מכילה שלוש. אולי זוהי הדרגתיות מסויימת שעובר אותו שפן מדובר, הוא עובר תהליך של שינוי ומודעות עצמית.
השפן שכח לסגור הדלת. כאן יש שימוש באמצעי אומנותי, מטאפורה. השפן כה חסר חשיבות וקטן בעולם, והוא לא מסוגל לסגור את הדלתות שהוא עצמו פתח, הוא לא מסוגל להציב לעצמו את הגבולות בחייו.
השימוש במילה "שכח" מקטין את מהותו של השפן עוד יותר. השפן לא מודע למעשיו, הוא לא חושב מתי לסיים את מה שהתחיל ומתי להגיד מספיק. הוא אפילו לא מנסה, הוא פשוט "שוכח".
הצטנן המסכן. הצטננותו של השפן מסמלת את התסכול קצר הטווח שמרגיש השפן בכל פעם שהוא שוכח לסגור את הדלת. למרות שהתסכול הוא רגש שחולף בכל פעם, הוא מצטבר ומצטבר עד שהופך לגודש באף - כלומר במועקה עמוקה שקשה במיוחד לצאת ממנה.
המילה "המסכן" באה להראות עד כמה מעור רחמים הוא, אותו השפן חסר הכל. מילה זו מביאה את השפן אל שפל המדרגה ומוסיפה לקורא רחמים נוספים כלפיו. בנוסף מגיעה המילה מהשורש ס.כ.נ - כלומר, סכנה. לראשונה מופיעה בשיר הציורי התוצאה של כל מעשיו של השפן.
השפן "קיבל נזלת" - בכוונה משתמש הכותב במילה "קיבל". זו מילה המבטאת חוסר מעש, השפן "מקבל" את הנזלת, את הריקנות והמועקה, ולא יכול לעשות דבר נגד זה.
מנגינת ה"להלהלה" בסוף השיר מבטאת את מצלול האות ל', הבא להרגיע ולתת אווירה רוחנית, ואולי ילדותית. ה"להלהלה" הוא הניגוד המוחלט של השפן המדוכא, הוא מציג בפנינו כמה צריך השפן את המנגינה הזו בכדי להיות מאושר שוב. המילה "אפצ'י" מבטאת גם היא ילדותיות ותמימות, שאליהן מתגעגע השפן.
ה"להלהלה" חוזר 4 פעמים, כמספר הימים מיום ראשון עד רביעי. זה בטוח מבטא משהו... לא?

אורן.

אומרים לי די הרבה בזמן האחרון, שאני מתנשא. שאני חושב שאני מעל כולם, או משהו כזה. רק בזמן האחרון התחלתי להבין באמת על מה הם מדברים. אבל הקטע המוזר בזה, הוא שבמקום להיות "מזועזע" מעצמי ולנסות לשפר, חייכתי לעצמי חיוך זדוני.
אני אוהב את ההתנשאות שלי. אני לא חושב שהרבה היו אומרים משהו כזה. התנשאות (במידה, כמובן) זה משהו שיכול גם להעניק לך כוח וביטחון במידה מסויימת. כמובן, שאסור לקחת את זה רחוק מדי, הכול צריך להיות במידה.
אל האנשים שבאמת אכפת לי מהם, חשוב לי להתנהג יפה. אני לא מעוניין בשום התנשאות כלפיהם, גם אם זה לפעמים יוצא ככה. בזה, כנראה, אני צריך לשלוט יותר. אבל "חברי" לכיתה הם הדוגמה המושלמת להתנשאות הזאת שנורא כיף איתה. קחו למשל את הסדנאות האלה, בחיזור בין המינים. הביאו לנו עובד סוציאלי כזה, פסיכולוג בתכלס. הסתכלתי על כל מה שכולם אומרים, וגם דיברתי די הרבה. הרגשתי (עם עצמי כמובן) כאילו אני זה שמוביל את הדיון, אני מוביל את המשחק, אני יודע בדיוק לאן העובד הסוציאלי הזה חותר בכל מה שהוא אומר. בנקודה הזאת הרגשתי נורא בוגר יותר מכל האנשים האלה לידי, שכנראה עוד לא הספיקו להתבגר לגמרי, וכששואלים אותם שאלה הם משפילים את הראש וזורקים מן "לא יודע" חלש כזה.
אז מה עשיתי? התחלתי לזרוק חצים עוקצניים כאלה, מן הערות תמימות למראה, אבל חושפות הרבה יותר מהערות ישירות. היתה לי מן הרגשה עילאית כזאת, כאילו הרגשתי דברים שאף אחד לא הבין. הרגשתי שאני היחיד שמבין מה מניע כל אחד להגיד כל דבר, ונורא רציתי לחשוף את הדברים שכל הפסיכולוגים האלה תמיד רוצים להשאיר מתחת לפני השטח, כדי ש"אנחנו נהיה אלה שנגלה את זה בעצמינו", ועוד כל מני בולשיט כזה של פסיכולוגים. תארו לעצמכם, כמה זמן וכסף היו יכולים אנשים לחסוך אם הפסיכולוגים שלהם היו מדברים תכלס, בלי כל הרמיזות המעצבנות האלה. רוב הזמן פשוט צפיתי בדיון אחד שנמשך כמעט על כל הזמן, על איזה ילדה שזרקו לה איזה מילה. היה מאוד מצחיק לראות איך זה נמרח על כל הזמן, כשאף אחד לא הבין (או אולי העובד הסוציאלי הבין ופשוט לא אמר) מה השני רוצה מחייו, כשאני יודע שאני מבין, אבל זה משהו שמאוד קשה להסביר במילים. ניסיתי, אבל אני לא חושב שכל כך הצלחתי. בקיצור, היה מאוד מעניין לראות את הכיתה שלי, שאני יודע כמה היא ילדותית ושהאנשים בה לא באמת שמים אחד על השני, בסיטואציה כזאת, שהם חייבים לדבר על דברים כאלה שהם לא היו מדברים עליהם בשום סיטואציה אחרת.
אולי זאת רק המחשבה שלי, אבל מהעיניים שלי, הרגשתי שאני שולט במשחק. אתם חייבים לנסות את זה, זו אחת ההרגשות הכיפיות

אורן.