אותה מיטה של ילדוּת, אותם קירות צבעוניים, אותן תמונות מזמנים אחרים.
רק לא אותה אני.
פתאום זה נוחת עלי - אני עוזבת!
הייתי כל כך עסוקה בעבודה, סידורים, בירוקרטיות וסגירת קצוות, שבכלל לא שמתי לב שנותרו עוד שבועיים והגיע הזמן להתחיל לקבוע פגישות פרידה עם חברים, ואולי באותה הזדמנות גם להתחיל לעכל את העובדה שזהו זה, החיים שלי עומדים להתהפך על פיהם, שוב.
אז נכון, אני לא נותנת לעצמי להיסחף בחלומות רחוקים, כי במקרה הגרוע זו עלולה להיות רק חצי שנה של הרפתקה. אבל במקרה הטוב – זה עלול גם להיות לכל החיים. ורק עכשיו אני מבינה את זה. מאוד יכול להיות שאני לעולם לא אחזור לכאן ליותר מביקורי חג קצרים. לעולם! כמה הזוי זה?!
ואם כבר פרידות, אז גם מכאן. המקום שמסמל בעיניי יותר מכל את המהפך הזה בחיי, את האדם שהייתי, הדברים שרציתי, החיים שרדפתי אחריהם בלי סוף, הריגושים, הדרמות, התהפוכות, החיפוש המתמשך אחרי דברים שלא הבנתי שאני לא רוצה בכלל, לא צריכה בכלל, הסערות הפנימיות, החפירות האינסופיות, התובנות, המסקנות, ההחלטות, ההתבגרות שהגיעה סופסוף, ועד לשלווה המיוחלת.
רק טוב.
-
עריכה:
פתאום שמתי לב שהיום לפני 5 שנים כתבתי פה לראשונה.
כמה סימבולי.
"וימים שקר על הבוקר,
זורקים אותי,
לרגש נסתר, ללב שנדקר, לצחוק שנשאר..
רגעים של צער ואושר,
מתנגשים,
עוזרים לי לראות, עושים לי לרצות, לקום ולחיות..
לחיות את הכל מהתחלה."
-
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
