hello world! this is me

Allow me to exaggerate a memory or two Where summer's lasted longer than Longer than we do When nothing really mattered Except for me to be with you But in time we all forgot and We all grew Your melody sounds as sweet As the first time it was sung With a little bit more character for show And by the time your father's heard Of all the wrong you've done Then I'm putting out the lantern Find your own way back home If I've forgotten how to sing Before I've sung this song I'll write it all across this wall Before my job is done And I'll even have the courtesy Of admitting I was wrong As the final words before I'm dead and gone You've never been so divine In accepting your defeat And I've never been more scared to be alone If love is not enough to put my enemies to sleep Then I'm putting out the lantern Find your own way back home

אוגוסט

לַה מַרְש אַוֶוק מסתורין

יום ראשון 23 באוגוסט

חדר השינה שלי

יורד גשם

10:00

אבא הזמין את הדוד אדי, אז כמובן ששניהם היו צריכים לבוא ולדחוף את האף שלהם לעניינים שלי. אם עוד פעם אחת הדוד אדי (שהוא קירח יותר מקירח - אולי אפילו יותר משני קירחים) ישאל אותי, "האין זו קרחת מבדחת?" אני מתאבדת. לא נראה שהוא בכלל שם לב שאני כבר לא בחיתולים. בא לי לצרוח עליו, "אני בת ארבע עשרה, דוד אדי! אני מתפקעת מרוב נשיות, אני לובשת חזייה! אז בסדר, היא קצת גדולה עלי ומתרוממת לי אל הצוואר כשאני רצה לתפוס את האוטובוס... אבל יש כבר פוטנציאל נשי, חתיכת קירח שכמוך!" ואם כבר מדברים של שדיים, התחלתי לדאוג שבסוף אני איראה כמו שאר הנשים במשפחה שלי, עם שד אחד בלבד, כמו מין מדף כזה. אמא מסוגלת להניח דברים על החזה שלה כשהידיים שלה תפוסות - במסיבות וכאלה, היא יכולה להחזיק סנדוויץ' ביד אחת ושתייה ביד השנייה, ועוד לשים בצד חטיף לאחר כך על המדף שלה. זה ממש מכוער. אני הייתי רוצה ציציאדה בכמות מתאימה, אבל בלי להגזים כמו שעשתה למשל מֶלַני אַנדרוּס. בשנה שעברה חטפתי שוק רציני במקלחות אחרי שיעור ספורט. החזייה שלה נראית כמו שני סלי קניות. נראה לי שיש לה קצת חוסר איזון הורמונלי. רואים את זה במיוחד כשהיא מנסה לרוץ אל הכדור. חשבתי שעוד קצת והיא תרוץ לתוך הגדר מהתנופה של הבז'אז'ים שלה, כמו שג'ז קוראת להם כה בהומור.

עדיין בחדר שלי

עדיין יורד גשם

עדיין יום ראשון

11:30

אני לא מבינה למה אסור לי לשים מנעול על הדלת שלי. אין לי שום פרטיות. זה כמו "סיבה למסיבה" אצלי בחדר. כל פעם שאני מבקשת משהו, אנשים פה מתחילים להניד בראשים ולגעגע "לא לא". זה כמו לחיות בבית מלא ברווזים לבושים בשמלות ומכנסיים. או בית שמלא בכלבים המהנהנים האלה, או בית שמלא ב... בכל אופן... בקיצור מקוצר: לא מרשים לי לנעול את הדלת שלי. "למה לא?" שאלתי את אמא בהיגיון רב (תפסתי אותה באחד הרגעים הנדירים שבהם היא לא בדרך לשיעור איטלקית או חגיגה אחרת). "כי יכולה לקרות לך תאונה ואנחנו לא נוכל להיכנס," אמרה. "איזו מין תאונה?" התעקשתי. "לדוגמה... את עלולה להתעלף," אמרה. אבי הצטרף לשיחה, "את עלולה להצית את המיטה שלך ולהתעלף בגלל העשן." מה עובר עליהם? בעצם אני יודעת למה הם לא מרשים לי לנעול את הדלת שלי, זה בגלל שזה יהיה הסימן הראשון שאני בדרך לבגרות, והם לא יכולים לסבול את הרעיון הזה כי זה אומר שהם יצטרכו להמשיך לחיות את חייהם ולעזוב אותי במנוחה.

לארי דיילי, (בן סטילר), גבר חולמני וחסר כל, שתוכניותיו הדמיוניות אינן יוצאות לעולם אל הפועל, מחפש עבודה באופן נואש. לארי הוא גרוש טרי ויש לו בן קטן. הוא תמיד האמין שנועד לגדולות ונצורות אבל כשהוא נאלץ בסופו של דבר לקבל את המשרה הבזויה והמשעממת כשומר לילה מוטרף במוזיאון הטבע וההיסטוריה, אין לו מושג מול איזה אתגר הוא עומד. בלילה הראשון לעבודתו לארי מקבל פנס גדול וחוברת הדרכה ונשאר לבדו במוזיאון הענק והדומם, או לפחות הוא חושב שהוא לבד... אבל רגע אחד, מה זה הרעש הזה שהוא שומע? לתדהמתו הגדולה של לארי, לאט לאט, הוא רואה כיצד בעלי החיים הקדמונים והדמויות ההיסטוריות שמסביבו מתעוררים לחיים ומתחילים לגרום לתוהו ובוהו במוזיאון הגדול. בשעה ששלד הטי-רקס המפחיד וג'ינגס חאן זורעים הרס במסדרונות העצומים, האריות והקופים המפוחלצים מאיימים לשבור את המוצגים העדינים ודמויות אימתניות מהעבר מתחילות לרדוף אחריו, לארי חסר האונים מנסה להבין כיצד יצליח להשתלט על העניינים כדי להחזיר את המוזיאון לקדמותו השלווה והדוממת. לעזרתו של לארי נחלץ הנשיא האגדי טדי רוזוולט, (רובין ווילאמס), המתעורר לחיים יחד עם יתר המוצגים ומסייע לו לשרוד את הלילה. לארי מנהל קרב קשה להצלת המוזיאון והשבת הסדר על כנו תוך שהוא נאלץ להתמודד עם האפשרות שיאבד את משרתו ובכך יאכזב שוב את בנו האהוב. במהלך הלילה ההזוי הופך לארי ממפסידן לאב האמיץ וההרפתקן שכה השתוקק להיות. האיש שחיכה תמיד לרגע גדולתו, מקבל סוף סוף את ההזדמנות להוכיח ממה הוא באמת עשוי.