יום אחד, גם השמיים יקרסו.

רק כאשר יווצר המגע בין 2 גופים שונים המייחלים לקרבה, תדע על היותי קיימת .

אילו לא הייתי נופלת לרגליך בחשכת יום האמש לצל האילן הגבוה ביותר בשכונה, לא היית יודע על קיומי.

וכאשר הניצוץ שפרץ מעמקיי העלטה המאיימת, בער והפך לאש יוקדת ששורפת את עיניך עד זוב דם, עד לסנוור ועיוורון מוחלט, רק אז תשמע אותי.

וכעת, אור ראשון המבשר על השחר עלה לרקיע, ואני לא מבטיה בו. אני עסוקה בחיפושים אחריך, כי בליבי, העלטה עדיין שוררת. והחמה הגדולה שהפציעה בחוץ לאור יום שטוף ניצוצות של שמחה ולבלוב, לא הגיעה עדיין למערה קטנה ומוסתרת בקרב שושנה שחורה ונבולה, כי עבר זמנה.

אוכל לשאול תמיד למה, אוכל לעצור, להפסיק לחפש, לנשום אוויר נקי לראותי ולהבין שהזמן ממשיך.

כך היה אילו ליבי לא היה מביע את דעתו. כך היה אילו לא היה מתכווץ בייסורים איומים בכוונה להחזיר את השכחה שעזבה כבר מזמן.

ועדיין, במרכזה של השררה, בתקופת יגון קודר וקור איימים שחודר לעצמות, אני ממשיכה להאמין שיום אחד אמצא אותך. או, שיום אחד, למרות כל הסיכויים, תצא מן המקום ההוא, שטוף השמש, ותחזור למערה הקטנה שלנו. רק אז, גל הקטן של החום שעוד מצוי בליבי האפל יעטוף את שנינו יחדיו.

רק אז, תפרח השושנה השחורה ותעטה על עליה גוון אדום מבריק של לבלוב, כי רק אז, נשוב להיות יחד.

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

היום, לפני שעה בערך, הרדיו פעל.

השיר: "בשנה הבאה, נשב על המרפסת" התנגן.

אחי הקטן, ישב על הברכיים של אבא שלי והקשיב.

אני רק הסתכלתי מהצד.

בסוף השיר, אח שלי שאל בקול שקט: "אבא, איך נשב על המרפסת אם תהיה מלחמה?"

אבא שלי שתק.

אחרי שנייה, הוא שאל את אחי: "למה שתהיה מלחמה?"

"כי הגננת אמרה שנופלים טילים רעים באקלשון" (הוא אומר אקלשון ולא אשקלון).

אבא: "נכון".

אחי: "אבא, אנחנו כן נשב על המרפסת. אם יפול טיל אני יהרוג את מי שירה עלינו אותו ואני ישמור עלינו."

לא האמנתי. בגיל שלו (3), לא היו לי דאגות כאלו. אני לא חשבתי על זה בכלל.

מדהים כמה שילד קטן מקשיב ומודע לסביבה. מדהים כמה שהמציאות שלנו מעוותת.