על פסי הרכבת
בחשכת ליל הסער,
לצד פסי הרכבת הישנים העומדים דומם,
המקום שהיה כ"כ מוכר לה עוד בראשית חייה,
השקט שהיה בתחנה, ללא צופר הרכבת, העיק עליה מעט.
פתאום היא שכחה את כל הכללים, וירדה לעבר הפסים.
היא היססה לרגע קט, אזרה אומץ והתקרבה.
בתחילה הניחה את כף רגלה על החצץ, אחר זינקה והורידה את כל גופה.
במשך כל חייה דמיינה את הפסים כמפלצות, טורפי אדם, כפי שטרפו את אחיה הקטן בשעה שהיא עצמה,
דחפה אותו אל הפסים.
כעת היא ישבה שם.
אחוזת אימה אך מרוצה היא התיישבה על פסי הרכבת החשוכים.
פתאום היא לא זכרה דבר, וזכרונה הניא אותה.
היא לא זכרה את אחיה, היא לא זכרה את הכללים, והיא לא זכרה שבשעה 00:00 בדיוק מתחילה התנועה של הרכבות הליליות.
השעה היתה 23:00.
האור ברציף נדלק, ומפעילי הרכבת החלו לנוע לעבר הפסים.
היא ישבה בצד, דבוקה לקיר העומד לצד המסילה הימנית, מכווצת בעצמה וחושבת.
הם לא ראו אותה.
הם לא קראו לה "ילדה הזהרי!" כפי שקראו לאחיה.
והיא לא ראתה אותם.
ראשה היה מורכן כבשעת אבל וגבה היה שפוף את תוך ברכיה.
הדמיון אחז בה.
אנשים החלו להגיע אל הרציף.
כלום כבר לא היה שומם כמקודם.
השעה 00:00.
צופר הרכבת נשמע מרחוק, ואנשים החלו לעמוד בכוננות לעלות אל הרכבת.
טרטורי הרכבת הגיעו לאזנה של הילדה הקטנה, שפקחה את עיניה ונוכחה לדעת שהרכבת נוסעת במרחק מטרים ממנה.
היא ידעה שלא תוכל לעלות חזרה.
לא היו לה ברירות, היא נעמדה ודקלמה תפילה קטנה לזכר אחיה.
היא התנחמה בעובדה שלפחות היא תוכל לחבק את אחיה שוב, ועצם זה העלה חיוך על פניה.
"ילדה!! הזהריי!"
היא שמעה קול חלוש מבעד לצופר הרכבת.
היא עצמה את עיניה.
-
פסי הרכבת היו ריקים מאדם, רק אורות מסנוורים של ניידת המשטרה והאמבולנס ריצדו מבעד.
אישה שכבה לצד פסי הרכבת ובכתה בכי תמרורים, על ילדתה שאבדה.
מאז, כל לילה ולילה היו לה סיוטים.
היא הייתה מפוחדת, ולא העזה להתקרב לעולם יותר אל פסי הרכבת.
היא הייתה חיה לבד בביתה, מכיוון שבעלה, שהיה נהג הרכבת, נספה בתאונת רכבות.
יום יום היא שלחה אנשים לשים זרים על יד המסילות.
היא הייתה תשושה, אך המשיכה לזכור.
לנצח.
יש לי בקשה:
מכל הילדים שיש להם תגובות נאצה על הקטע,
בבקשה, אל תכתבו.
זה יימחק ממילא.
מי שיש לו מה להגיד לי יכול לבוא ולדבר איתי כמו אדם נורמלי,
אז אני באמת אקשיב.
סשה תודה לך 3>
צ'או, העלמה פומלה -L-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
