אולי זה רק עוד חלק בתוכי, אולי זאת חומה הכרחית, שרק אם יעבור אותה יוכל לראות אותי באמת. והרי יש בו משהו כל כך מתוק ותמים וטרי, והרגשתי לידו כמו איזו חיה עירונית צינית, מרה וחכמה מדי... ורציתי לומר: תן לי מהתמימות שלך, תעטוף אותי בתוך הירוק הזה. של בוקר על הדשא, ציפורים שמתעוררות לאט. מטעי השסק והפג'ויה שלו.
ואולי זה הצורך למלא הכל במילים, אפילו עכשיו ברכבת לבנימינה, הצורך לכתוב, להגיד, להגדיר, לתעד. ובכל זאת הוא הבין, ראה את התחפושת. כל כך רציתי להכיר לו אותי באמת, ולא ידעתי אם אני בכלל יכולה
17.2.12
איזה שטויות, בחיי. אם יש משהו שאני יודעת היום, זה שאף אדם שטוב לי לא יגרום לי להרגיש צינית, מרה וחכמה מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
