והנה הוא מוגש לי על מגש של כסף - בהוד בטחונו ובמילותיו היפות, והוא כל מה שרציתי. והוא חכם ומצחיק ועמוק ומעניין ואפילו די שמאלני למרבה ההפתעה. ואחרי ערב אחד שבו הכל היה במקום, והרגשתי בטוחה ופתוחה ויפה, והירח והיין וכל החרא הזה - כל הזמן ממשיכות לאכול בי התולעים הרגילות של הספקות והבלבול. אולי זאת פשוט התחושה הזאת שהנה זה קורה ושוב "יש לי מישהו", שאפילו די רוצה אותי וגם יודע להרכיב שני משפטים בצורה לוגית, ואלא אם כן אני אחבל בזה בצורה מכוונת, זה בטח יקרה. מצד שני אני פשוט נרתעת מהמחשבה של להכיר מישהו, להכניס אותו לחיי ולמילותיי ולגופי, נרתעת מלהקים שוב את הממלכה הזאת עם מישהו חדש. בטח עוד קצת בטראומה מהפעם הקודמת.
יש בי משהו שמרגיש שאני אוכל להמשיך ככה לנצח - לא לשים את כל הביצים שלי בסל אחד. להתמסר רגשית בצורה מוחלטת לחברים קרובים וגם לסתם זרים באוטובוס וברחוב, להשאיר אצל כל אדם כזה פיסה אחת ממני (כמו ההורקרוקסים של וולדמורט, חושבת). לשכב עם אנשים שדומים לשחקנים שאני אוהבת או לאנשים שאהבתי פעם, ולהשאיר אותם חבוטים ורחוקים ממני. אני חייבת לומר שאני מנסחת את זה בצורה מזעזעת אבל בעצם ממש טוב לי עכשיו, באמת, והאיזון הזה כל כך עדין שכל טיפה של רגש בטח תעיף אותו לעזאזל. אמרתי לאותו בחור לפני כמה ימים שקשה לי לחשוב שיש משהו שאי אפשר לפתור בעזרת המחשבה. מצד שני, כעסתי על שחר מאוד כשהוא אמר שאני פועלת מהראש ולא מהבטן.
בואו נמשיך אני חושבת, בואו נמשיך עם מערכות יחסים פתוחות עם בחורים שלא מכירים אותי. זה רעיון טוב, כי אני יודעת להסביר את זה בצורה מאוד משכנעת וזה אפילו מספק לי סקס לא רע בכלל פה ושם אז למה זה בכלל משנה. אני יודעת שהוא מתנה ענקית ובכל זאת הכל מרגיש קל מדי, נכון מדי, מושלם מדי. לא דפוק כמו שאני רגילה. כרמל אמרה לי לא לדאוג, ושעוד יהיו לי שפע של הזדמנויות לדפוק את זה מכל הכיוונים. אז הנה אני מתחילה.
זה ממש פתטי שאני כותבת פה רק על בחורים. יש לי עוד כמה דברים בחיים, באמת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
