ולמרות ה"את האישה של החיים שלי", ולמרות שהוא בכה ולמרות הכל. עדיין מפחדת - מפחדת שאני אוהבת יותר מדי, או לא מספיק, או לא נכון.
אני חושבת שאני בוחנת את עצמי כל הזמן לפי איך אני מרגישה לעומת איך שהוא מרגיש. וכשאני לא נמצאת איתו באותה מילה שבאותו עמוד שבאותו ספר, אני מרגישה נורא נורא אשמה, נורא לא בסדר. וכמובן שכשאני בוחנת את עצמי, אז הרגשות שלו הם הסטנדרט. כשאני אוהבת אותו פחות, אני אוהבת אותו מעט מדי. כשאני אוהבת אותו יותר, אני אוהבת יותר מדי. משווה את עצמי אליו שוב, ושונאת את עצמי יותר.
ועכשיו אני כמה ימים אחרי אותו לילה, שבו ישבנו בירושלים על הגג בארבע בבוקר ודיברנו על הפצעים הכי נסתרים שלנו, עישנו והתחבקנו והרגשתי הכי קרובה ואהובה שאפשר. וברגעים האלה שבהם הכל היה כל כך צלול, הוא הסתכל לי לתוך העיניים ודרש את כולי, דרש טוטאליות, דרש שאבטיח. ושוב הרגשתי חנוקה, מבוהלת, ובעיקר - שקרנית. שקרנית, שתמיד מרגישה את הדבר הלא נכון, לא מצליחה לתת מספיק, או נותנת יותר מדי. לעולם לא במידה הנכונה. מסרבת, באיזשהו מקום, לתת לו את הבטחון שהוא צריך עכשיו.
וברגע הזה ממש, הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא יכול ככה, וקם ובכה והסתובב על הגג. ואני לא נבהלתי, לא באמת - ידעתי שאין שום דבר בעולם שיגרום לי לוותר, וגם קמתי והחזקתי בו ואמרתי לו את זה.
ידעתי שהוא נופל עכשיו לאיזה בור שאין לי בו חלק או מקום, או לכל הפחות משתעשע ברעיון של הנפילה לתוכו. והכלתי את זה לגמרי. אחר כך הוא שאל, "פצעתי אותך, נכון?", ומשהו בי הרגיש שיש קצת תקווה בקול שלו, מהולה בחרטה ובאשמה כמובן, אבל גם תקווה, שהוא סוף סוף הצליח לשרוט אותי. להשאיר עליי סימן. ואני אמרתי, "פגעת בי, אבל לא נבהלתי." וזה היה נכון. יכול להיות שאפילו היה משהו קצת מרגש בלראות אותו כל כך שבור ולא מוגן.
וכמה ימים אחרי, וכמובן שעכשיו כבר נכנסה שבת אז הצדיק היקר שלי כבר לא זמין, ואני עייפה והורמונלית, אני פתאום כל כך כועסת. הבטן שלי בוערת מרוב כעס - האם הוא באמת היה מוותר עליי באותו ערב? אני כל כך כועסת, וכמובן למרבה היופי יש לי שבת שלמה לתת לזה לפרוח בתוכי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
