מסיפורי איציק

אני רוצה להציע חוק חדש: בכל פעם שמישהו יחנה בחנייה כפולה, בין אם זה כדי להוריד את הבן שלו לבית-הספר, אם זה כי הוא לא מצא חנייה במרחק של פחות מחמישה מטרים מהמקום אליו הוא צריך להגיע, או אם סתם כי לא בזין שלו להיכנס לחנייה, אני אכסח אותו במכות.

לא אכפת לי אם זה יהיה ילד בן 16, סבא בן 97, אישה עם שלושה ילדים ברכב, או ערס גדול ועצבני שכנראה יכול לקרוע אותי במכות, אני עדיין אכסח אותו, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה.

אני רוצה גם להציע נספח לחוק זה: אם מישהו יחסום את הנתיב שלי, בין אם זה כי הוא מחכה למישהו שצריך לרדת מביתו, או שהוא מחכה שמישהו יפנה חנייה, או שסתם לא בזין שלו לזוז משם, אני אכסח אותו במכות.

לא אכפת לי אם זה גמד שייתן לי שלוש משאלות אם אעזוב אותו לנפשו, או חבורת מתאבקי סומו שעצרו בזמן שחברם קונה אוכל, או שזו חבורה של דוגמניות של פלייבוי שרק מחכות לי שאעלה לרכב שלהן, אני עדיין אכסח אותן במכות, גם אצטער על זה עד יומי האחרון.

יוצאים מן הכלל לחוק זה: מד"א, משטרה, מכבי-אש - במצב חירום בלבד.

לא יוצאים מהכלל לחוק זה: זק"א - לא משנה מה מצב החירום, המתים לא בורחים לשום מקום.

תודה.

ֲ 

אני.

ֲ 

אם כבר ניסית לשבור פעם בלוק, אתה אמור לדעת את אחת העובדות החשובות ביותר לגבי שבירת בלוקים: זה כואב. רבים מהבלוקים האלו אפשר לשבור, אבל תמיד יגיע הבלוק הזה, אותו האחד שחששת ממנו כל חייך, שיהיה כל-כך גדול וכה חזק שתוכל רק לומר לעצמך: "אוי לא".

תוכל להתעלם ממנו, אבל כדרכם של הבלוקים, הוא יעמוד ממש בדרכך ולא יניח לך לעבור. תוכל לנסות לעקוף אותו, אבל דרכך גם כך צרה ואין בה מקום גם לך וגם לבלוק שכזה. תוכל לנסות לסטות מדרכך, ללכת בדרכים אחרות, אך מהר מאוד תגלה שלא תוכל למצוא את הדרך שעזבת.

תשתמש בידייך, תכה בבלוק מימין לשמאל, או משמאל לימין, או אפילו מלמעלה למטה, תלוי היכן נולדת ומה למדת מילדותך. תכה בבלוק עד שידייך ידממו ולא תוכל להרימן אף לרגע, וכשכל האבק יעלם תראה שהמנוול עדיין עומד בדרכך, איתן כתמיד, אפילו סדק לא הצלחת ליצור.

חזק את ראשך ברעיונות, סיפורים, דמויות, נקודות מפנה, מוסרי השכל, ואיתם הכה בבלוק עד שתאבד הכרתך. לפחות תוכל לנסות, הרי כולם יודעים שכל החיזוקים הללו נמצאים מעברו השני של הבלוק, אולי מעט הסתננו, אך בוודאי לא מספיק כדי לשבור את המחסום המעיק.

תוכל להשתמש ברגליך, לצאת לטיול לאחור, ואז לחזור ולגלות שהוא עדיין שם, ממתין לך, כמו לועג לך על ניסיונותיך הפתטיים.

תשתמש בעינייך, תעקוב, תביט, תבחן, תסתכל, ולבסוף תבכה, ותראה באכזבה כיצד הדמעות ניתזות מהבלוק ולא ממיסות אותו כפי שציפית.

תשתמש בלבך, תתאהב, תתאהב מחדש, תשנא, תכעס, תכאב, תשמח, תצחק, ותקווה שהבלוק יזוז, כי התנהגותך הלא-צפויה תפחיד אותו, אך תגלה לבסוף שאויבך מכיר את כל התכסיסים, וכל דבר שתעשה, צפוי מבחינתו.

לא משנה מה תעשה, אל תפסיק, הרי כיצד תוכל להמשיך לחיות, כשכל מה שחיית עבורו נמצא מעברו השני של הבלוק הנבזה?

ֲ 

ֲ 

דאמיט.

זה ממש מעצבן, אני מנסה לכתוב, אבל לא ממש מצליח.

אפילו בבלוג אני בקושי מצליח לכתוב, ואני גם לא סובל את מה שאני כותב.

אין לי מושג מה הבעיה, יש לי רעיונות, יש כיוונים, יש דמויות, יש סיפורים, אבל אני לא מצליח לעשות שום דבר עם זה.

עכשיו, לכל בנאדם זה פחות משנה, אבל אצלי זה ממש עניין של חיים ומוות.

טוב, לא עניין של חיים ומוות, אבל אפשר להגיד שאלו החיים שלי.

מאז שאני זוכר את עצמי כתבתי, בגיל ארבע וחצי למדתי לקרוא, קצת אחרי זה לכתוב, ומאותו רגע התחלתי לכתוב שירים, סיפורים קצרים, מערכונים ומה לא. במהלך הצבא, המפקד שלי קנה לי ספר על כתיבת תסריטים, כי ידע שאני כותב, שאני אוהב סרטים, ושאפילו ניסיתי לכתוב תסריטים רק מקריאה של תסריטים אחרים.

אחרי זה התחלתי ללכת לקורס באוניברסיטה הפתוחה, ולבסוף נרשמתי ללימודי תסריטאות וכתיבה יוצרת בקאמרה אובסקורה, אבל אחרי שנה עברתי לסם שפיגל וסיימתי שם את הלימודים.

אני רוצה להיות תסריטאי, ולא רק שאני רוצה, אני יודע שאהיה כזה. אני גם מתכנן לעשות את זה בחו"ל, לכתוב סרטים להוליווד וסדרות לתעשיית הטלוויזיה בארה"ב.

אני גם מתכנן להוציא ספר סיפורים קצרים ולבסוף גם רומן.

אבל אני לא אצליח לעשות שום דבר מאלה אם אני לא אצליח פאקינג לכתוב משהו!

דאמיט.

אני.