היי
לא עידכנתי פה בסך הכל שבוע ויש כ"כ הרבה דברים לספר..
אתם לא מבינים בכלל מה עובר עלי עכשיו. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
עד אתמול הייתי בטוחה שזהו, נגמרו הדרמות והסיפורים...הייתי בטוחה שהכל הסתדר,שהחיים שלי חזרו להיות שקטים, בלי כל מיני מריבות, ויכוחים, מכות...
באמת לאחרונה עברה עלי תקופה רגועה כזאת. הכל היה מושלם.
מעולם לא הסתדרתי המשפחה שלי טוב יותר, לי ולגיא היו חודשיים ביחד והרגשתי שמיום ליום הקשר שלנו רק מתחזק, החברות והידידים היו איתי כמו תמיד, אפילו השתפרתי קצת בלימודים ותאמינו לי זה כיף להרגיש שאני דווקא כן יכולה לעשות מבחן בלי להכשל בו.
השבוע שני ידידים שלי התגייסו, לידיד אחר היה יום הולדת, יום חמישי הלכתי למסיבה בוולווט, ויום שלישי עברתי תאוריה סוף סוף אחרי שלמדתי לזה כל כך הרבה זמן. בקיצור עד יום שישי החיים שלי היו הכי טובים שיכלתי לבקש, זאת הייתה תקופה מדהימה ורגועה לשם שינוי.
בחמישי הלכתי לוולווט עם גיא וחזרתיב-5 וחצי בערך..למחרת ביום שישי היו לי רק 3 שעות ללמוד אז תכננתי להבריז ולהישאר בבית.
שחזרנו משם גיא הסיע אותי הביתה ועלה אלי לאיזה שעה. קצת לפני 7 בבוקר הוא הלך ממני ושירדתי למטה ללוות אותו לכניסה ראיתי את אמא שלי ערה ומתארגנת לעבודה.
שגיא הלך באתי לחזור לחדר ללכת לישון קצת כי כבר הייתי ממש עייפה. הייתי כ"כ מאושרת, היה לי ולו ערב מדהים ביחד.
שעברתי שוב ליד אמא שלי היא קראה לי ואמרה לי משפט שמחק לי את החיוך בשנייה- "אלירן היה פה אתמול".
בשניות הראשונות לא הבנתי מה היא רוצה. הסתכלתי עליה בהלם ואז היא אמרה "הוא בא אחרי שיצאת ואמרתי לו שאת לא פה..אז הוא אמר שהוא יודע והוא רק רוצה שאני יביא לך את זה" ראיתי שהיא נזהרת במילים שלה, כניראה היא ידעה כמה זה הולך לפגוע בי, והביאה לי מעטפה פשוטה לבנה.
"מה?.. הוא..היה פה? פה?" אני פשוט לא יכולתי להוציא משפט אחד נורמלי מהפה מרוב הלם. לקחתי את המכתב ועליתי לחדר.
המכתב בכלל לא ענין אותי האמת..אם חשבתם שעליתי לחדר וישר הסתערתי עליו לראות מה כתוב בו אז אתם טועים.
כבר כאב לי הראש מרוב עייפות. פשוט התיישבתי על המיטה והתחלתי לחשוב.
הייתי נסערת מהעובדה שהוא היה פה. מה הוא עשה פה? איך הוא ידע שאני לא בבית? איך ההורים שלי קיבלו אותו כשהוא בא?
אם אחי היה רואה אותו הוא היה כ"כ מתעצבן עליו...
פעם אחרונה שהוא היה פה הייתה לפני 5 חודשים, כשנפרדנו. שהוא סיפר לי שהוא בגד בי.
אני פשוט אמרתי לו שיעוף לי מהבית. אני זוכרת איך הוא יצא מהחדר ואני בכיתי.
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני עכשיו, הרי מאז המכות עם גיא הוא לא ניסה אפילו ליצור איתי קשר.
פתחתי את המכתב. הדבר הראשון שראיתי היה כתב היד שלו. כתב היד הזה שכל כך מוכר לי.
וישר נזכרתי בכל המכתבים היפים שהוא היה כותב לי כשהיינו ביחד. הוא היה כותב לי דברים כל כך יפים וכל כך אהבתי את זה.
ואז ראיתי תמונה שהוא צירף למכתב. ישר זיהיתי אותה. זאת התמונה הראשונה שהצטלמנו ביחד.
שנינו יושבים על סלע ענק בחוף הים עם בגדי ים, מחובקים.
אני זוכרת שהצטלמנו. היינו בים עם מלא חברים וידיד שלו צילם אותנו. ולקח לנו מלא זמן לצלם את התמונה הזאת כי כל שניה הרוח העיפה את השיער שלי ישר לתוך הפנים שלו והיינו מתחילים לצחוק..
הסתכלתי על עצמי בתמונה. הייתי שם בת 14 וחצי בערך. לפני שנתיים. הוא היה בן 16. פתאום קלטתי שאני ממש גדלתי איתו.
כמה השתנתי מאז. הרבה ממי שאני עכשיו זה בזכותו.
ראיתי איזה חיוך היה לי שם, בתמונה. כאילו שום דבר לא יצליח למחוק אותו בחיים.
התחיל לכאוב לי הראש חזק יותר מרוב עייפות. הסתכלתי בשעון בפלאפון ופתאום קלטתי מה התאריך- 28.12.07 ,יום שישי.
מה שאומר שיום חמישי היה ה- 27.12.07 . התאריך שלי ושלו. פתאום קלטתי שהיה צריך להיות לנו שנתיים ביחד!
ואני בכלל שכחתי מזה. עם כל הדברים שקרו השבוע- ימי הולדת, מסיבות גיוס, תאוריה.. שכחתי את התאריך שלי ושלו.
לא יכולתי להאמין על עצמי. איך יכולתי לשכוח?
אם היינו ביחד עכשיו היינו חוגגים שנתיים ביחד. ואני במקום זה הייתי במסיבה עם גיא.
התחלתי לקרוא את המכתב. העתקתי אותו לכאן. (כמובן שתיקנתי את כל שגיאות הכתיב שלו והוספתי סימני פיסוק פה ושם..אבל הכל נשאר מילה במילה אותו דבר) -
אני יודע שאת בטח קוראת את זה עכשיו ומתעצבנת. אני מכיר אותך. את בטח אומרת "די שיבין כבר שאני לא רוצה אותו יותר. המשכתי הלאה." אבל רק רציתי להזכיר לך, שהיום התאריך- 27.12.07 . התאריך שלנו. התאריך שחרוט על הצמיד שהבאת לי לשנה שלנו..שתתפלאי לדעת שאני עדיין עונד אותו לפעמים. התאריך שחרוט לי בלב... שתתפלאי לדעת שאני לא אשכח אותו לעולמים. אולי התאריך הזה כבר לא אומר לך כלום. כבר יש לך תאריך אחר שאת לא שוכחת, אבל אני עדיין זוכר. ותדעי שזה כואב לשבת לבד בחדר ולדעת שאם היינו ביחד עכשיו היינו חוגגים שנתיים של אהבה, ולא הייתי יושב לכתוב את המכתב הזה שאני בכלל לא בטוח שתקראי. הייתי מחבק אותך עכשיו,מסתכל על החיוך המתוק שלך ומחייך ,כי החיוך שלך היה תמיד גורם לי לחייך גם, אפילו ברגעים הכי קשים. הייתי מלטף לך את השיער. השיער הכי יפה בעולם..מריח את הריח של הבושם שלך ויודע שאין דבר שיכול לעשות אותי מאושר יותר מלגעת בך. היית מנשקת אותי עם השפתיים היפות שלך והייתי מתפלל שהרגע הזה יימשך לעולמים. הייתי מאושר, מאושר כי אני איתך. מאושר כי את באמת אוהבת אותי. אבל זה לא קורה. כי הייתי מפגר. כי הייתי הכי מפגר שיכול להיות. והיום היינו אמורים להיות שנתיים ביחד. אבל אנחנו לא. וזה כואב. את יודעת שהיית היחידה שאהבתי. היחידה שאני אוהב. את לימדת אותי מה זאת אהבה אמיתית, מה זאת מחוייבות. מה זאת ההרגשה שהאושר שלי תלוי באושר שלך. ואני זוכר כל רגע. ואני בטוח שגם את זוכרת. כי היו לנו רגעים יפים. הייתה לנו תקופה מדהימה ביחד ואני לא מצליח לשכוח אותה. אני לא רוצה לשכוח אותה. את המשכת הלאה. את אוהבת מישהו אחר. וידעתי שהיום הזה יגיע. היום שאני אשמע שכבר התגברת עלי. וזה מעצבן. זה מעצבן כי אני לא התגברתי עליך. אפילו לא טיפה. וזה מעצבן כי אני רוצה אותך בחזרה ואת יודעת. ידעתי שהיום הזה יגיע..יש לך לב גדול, ידעתי שתתאהבי מחדש במהירות. עוד שהיינו ביחד ידעתי כמה בנים רק מחכים לרגע שניפרד, כי הם רוצים אותך. מי לא ירצה אותך? את מושלמת. ואת יודעת כמה זה קשה היה? לחשוב שבכל רגע שאת לא איתי מישהו אחר יכול לקחת לי אותך? לדאוג תמיד להיות הכי טוב בשבילך, כדי שחס וחלילה לא תעזבי אותי. אבל לא הייתי הכי טוב בשבילך. גרמתי לך לבכות פעמיים. פעם אחת שבגדתי, שעשיתי את הדבר שאני הכי מתחרט עליו בעולם, ופעם שנייה בעל האש, שבאתי והתנהגתי כמו אידיוט. ואת צריכה להבין שבשתי הפעמים האלה זה לא הייתי אני. הייתי שיכור מת ואת יודעת את זה. את יודעת שהדבר האחרון שרציתי זה שתבכי בגללי. על כל דמעה שירדה לך ירדו לי שתיים. ואני מתחרט על זה כמו שלא התחרטתי בחיים. שבגדתי בך הייתי שיכור כמו שלא הייתי בחיים, לא חשבתי מה אני עושה בכלל וזה פשוט קרה. שהבנתי מה עשיתי רציתי להרוג את עצמי. לא ידעתי מה לעשות. לספר לך, לא לספר.. ולמחרת באתי אליך עם דמעות בעיניים ואת נבהלת, לא הבנת מה קרה. רציתי לספר..באמת שרציתי. אבל פחדתי שתעזבי אותי. לא יכולתי לדמיין בכלל אפשרות כזאת. ושאמרתי לך שאני לא יכול לספר..אני זוכר את המילים שלך, את הקול המתוק שלך, כמו של בובה, שאמרת לי: "יהיה בסדר, אני מבטיחה לך הכל יהיה בסדר. לא משנה מה קרה אני תמיד אתמוך בך אתה יודע" אבל ידעתי שזה לא יהיה ככה. ידעתי שברגע שתשמעי את זה הכל יגמר. ואת התיישבת עלי וחיבקת אותי. הצמדת אותי אליך חזק, ואני במקום להרגע רק הרגשתי יותר חרא. הרגשתי כמו הבנאדם הכי רע בעולם. איך יכולתי לעשות דבר כזה למלאך כמוך? אבל אחרי שבועיים לא עמדתי בזה יותר. הרגשתי כאילו כל פעם ששיקרתי לך בגדתי בך שוב. אז באתי אליך ואמרתי לך את זה. היה לי כל כך קשה לספר שאפילו לא הסברתי. פשוט אמרתי את זה. ועם כל מילה שאמרתי ראיתי איך הביטחון העצמי שלך, שתמיד היה בשמיים ושום דבר לא יכל לשבור אותו, ראיתי איך הוא נשבר ונשבר. את לא אמרת כלום. את ישבת לידי והסתכלת עלי במבט פגוע שאמר הרבה יותר ממיליון מילים. רציתי שתצעקי עלי, שתקללי אותי...שתגידי משהוו! אבל את פשוט ישבת שם ושתקת. והעיניים המדהימות שלך, שתמיד לא יכולתי להפסיק להסתכל עליהן, עכשיו לא יכולתי להסתכל עליהן אפילו לשניה. כי היה בהן מבט כל כך פגוע, בחיים לא ראיתי אותך ככה. ולאט לאט הן התמלאו דמעות ואני הרגשתי שאני מת. מה עשיתי לך? איך יכולתי לגרום לך לבכות? חיבקתי אותך ואת לא התנגדת. חשבתי לרגע שאולי תסלחי לי. אבל אז את הסתכלת עלי ואמרת לי "תלך מכאן." אין מילים שיותר פגעו בי משתי המילים האלה. התחלתי להתחנן ולבקש סליחה...רציתי להסביר,אבל את לא היית מוכנה לשמוע. פשוט אמרת לי "תעזוב אותי ותלך מכאן". וזה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות, לעזוב אותך. כי ידעתי שאולי אני כבר לא אחבק אותך שוב בחיים. אבל את לא נתת לי להסביר. אז עזבתי אותך והלכתי. ושיצאתי מהחדר שמעתי אותך בוכה. והקול הזה לא יצא לי מהראש שבועות. ולא ענית לי לטלפונים, להודעות. וכל פעם שניסיתי לפגוש אותך את הלכת בלי להסתכל עלי בכלל. ואחרי כמה זמן הבנתי שזהו, אנחנו לא נחזור יותר. ואני סבלתי. כולם דאגו שאני יסבול טוב טוב. סיפרו לי כמה את בוכה וכמה את בדיכאון. שאת בקושי יוצאת, בקושי הולכת לבית הספר. הרגשתי נורא. ועם הזמן שמעתי שזה עבר. שהתחלת לחייך שוב ושהבטחון העצמי שלך חזר להיות כמו תמיד. שמעתי ששוב היית אותה ילדה שבנים רודפים אחריה בכל רגע, אותה ילדה שאין ילד או ילדה שלא היו רוצים להיות איתך. אותה ילדה שתמיד במרכז. תמיד בולטת בלי להתאמץ. אותה ילדה שמסובבת ראשים כשהיא עוברת ברחוב בלי לרצות אפילו. ובעיקר ידעתי שאת מודעת לזה. ושבטח התגברת עלי ופגשת כבר מישהו שהשגת בשניות. וזה גרם לי להזכר בתקופה שאנחנו הכרנו. ביום שפגשתי אותך פעם ראשונה. את בטוח זוכרת את זה. אני ישנתי אצל ידיד שלי שהכיר אותך. היה ערב ויצאנו לשכונה שאתם תמיד יושבים בה. הכרתי שם כמה אנשים וישבנו ודיברנו כשפתאום את הגעת. ראיתי אותך והיית כזאת יפה. התקרבת לכיוון שלנו עם עוד שתי חברות ואמרת לכולם שלום. ואז התיישבת לידינו וידיד שלי הכיר בינינו. את חייכת אלי את החיוך הזוהר שלך ודיברנו. לא עברה חצי שעה וכבר הלכנו לעשות סיבוב לבד. התרשמתי ממך כמו שלא התרשמתי מבחורה בחיים. למחרת התקשרתי אליך ודיברנו. קבענו להיפגש. וידיד שלי הכיר אותי. הוא ידע שעד אז לא הייתי רציני. והוא הזהיר אותי. הוא אמר שאם אני לא רציני אז עדיף שאני לא יתקרב אליך בכלל. הוא שמר עליך כל כך. וכל אחד ששאלתי אותו עליך רק אמר דברים טובים. וזה רק חיזק לי את ההרגשה שאת מיוחדת. ועם כל פעם שראיתי אותך רק התאהבתי יותר חזק. אני זוכר איך כבשת אותי מהשנייה הראשונה, בלי להתאמץ אפילו. עשית משהו שאף אחת אחרת לא הצליחה לעשות. גרמת לי להתאהב בפעם הראשונה. אני בטוח שאת זוכרת את זה. אני מכיר אותך את לא תשכחי. וגם אני לא שכחתי. ובגלל זה, שסיפרו לי שהתגברת עלי ידעתי שאת תשיגי מישהו חדש בלי בעיה. וששמעתי את זה התעצבנתי וכמו ילד קטן חזרתי להתנהגות הקודמת שלי. לפני שהכרנו. הייתי עם כל כך הרבה בנות..אבל אף אחת לא השתוותה לך. וכל פעם שנישקתי מישהי אחרת דימיינתי שזה את. הרגשתי את הטעם שלך. אם רק תדעי כמה פעמים קראתי לבנות אחרות בשם שלך בטעות. לא יכולתי להתגבר. והבנתי שאני חייב להשיג אותך בחזרה. אבל כל פעם שראיתי אותך את התעלמת, או ענית לי בקרירות. רציתי להסביר. כשאני חושב על זה, את בחיים לא נתת לי להסביר. ושמעתי שיש לך חבר חדש. כ"כ התעצבנתי. אמרו לי שזה רציני ושזה לא סתם. ואז הגיע העל האש. ידעתי שתיהי שם. לפני זה הייתי עם חברים במסיבה אצל ידיד ושתיתי מלא. אני בקושי זוכר מה הלך שם. סיפרו לי שאחרי שהלכתי בכית. ונקרע לי הלב. לא האמנתי ששוב את בוכה בגללי. אני עד כדי כך מנייאק?
את יודעת שאני לא. את יודעת שאני עדיין אוהב אותך ורוצה אותך בחזרה. והיום צריך להיות לנו שנתיים. את מצליחה להבין כמה הקשר שלנו היה רציני? תחשבי על זה בכנות. את באמת מוכנה לוותר על הדבר נפלא הזה בגלל מקרה אחד? לכל זוג יש עליות וירידות...וצריך להתגבר עליהן. אם הקשר שלנו היה רק על עליות הוא לא היה אמיתי. צריך גם את הירידות כדי לדעת להתגבר עליהן ביחד. אם את לא תרצי לדבר איתי אני יבין. אבל לפחות תתני לי הזדמנות להסביר ,אני מתחנן. את יודעת שאם רק תגידי לי שאת רוצה לחזור אני ישר יבוא אליך בלי לשאול שאלות בכלל...אז תזכרי בתקופה שלנו ותחשבי אם את באמת מסוגלת לוותר על זה בשביל מישהו שרק הכרת. אם לא נחגוג את השנתיים האלה ביחד,אז לפחות בואי נחגוג אותם לחוד. אני רוצה שתזכרי בתקופה שלנו ושישאר לך חיוך. ואם תתקשרי אלי, את תעשי אותי הכי אושר שאפשר. אני יבין אם תגידי לי שהמשכת הלאה ואין עוד סיכוי...אבל בואי לפחות נשמור על קשר טוב. את לא יכולה להגיד שאנחנו לא מסתדרים מעולה ביחד... יהיה לי קשה להיות פתאום ידיד שלך..אבל זה עדיף על כלום..כי את חסרה לי. ואני מקווה שגם לך. אני אוהב אותך. מזל טוב לנו.
-
קראתי את המכתב פעם אחר פעם אולי 10 פעמים. לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. לא יכולתי שלא לחייך כשהוא תיאר את איך שהכרנו, לא יכולתי שלא לבכות כשהוא תיאר את איך שנפרדנו.
אני קראתי את המכתב עם דמעות..כל האיפור נמרח לי והראש כאב. התרכזתי בכל משפט, בכל מילה.
היה צריך להיות לנו שנתיים ביחד..
ואני שכחתי. איך?!
הוא תמיד ידע לרגש אותי. הוא תמיד ידע לדבר אלי ככה שאני ארגיש הכי מיוחדת בעולם, אפילו שאני לא.
הוא תמיד ידע להגיד לי בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע וכל כך אהבתי את זה אצלו.
גיא לעמתו הרבה יותר סגור.
הוא אף פעם לא אומר לי מה הוא מרגיש באמת. מקסימום שהוא אוהב אותי.
ואל תבינו לא נכון, אני לא מזלזלת בזה. אני עדיין מעדיפה את גיא ואוהבת אותו יותר מכל בנאדם אחר בעולם הזה, אבל זה חסר לי.
חסר לי הפתיחות הזאת כמו שיש לאלירן, כי התרגלתי לזה.
גיא הרבה יותר ביישן. לקח לו 3 חודשים כדי לתפוס אומץ רק בשביל להתחיל איתי.
אני יודעת שאי אפשר להשוות ביניהם כי לכל אחד יש מעלות וחסרונות משלו אבל בכל זאת.. זה חסר לי אצל גיא. וזה הדבר היחיד שאלירן יותר טוב בו מגיא. בכל שאר הדברים אני מעדיפה את גיא.
אני צריכה שגיא ידבר איתי ככה, במאה אחוז פתיחות. כמו אלירן. כמו שאלירן תמיד היה עושה.
אז נכון, השפה שלו לא הכי גבוהה והוא לא לומד כמו גיא לתואר ראשון אלא נשר מהבית ספר בכיתה י"א..אבל עדיין המילים שלו היו מרגשות אותי כל פעם מחדש.
וקראתי את המכתב פעם אחר פעם. כל הזכרונות מהקשר שלי ושל אלירן עלו פתאום. והתחלתי לבכות עד שנרדמתי. בצהריים של יום שישי התעוררתי. נרדמתי עם הבגדים שיצאתי איתם, עם האיפור שכולו היה מרוח מהבכי. לידי מונחים המכתב שהתקמט קצת והתמונה שלי ושלו.
ראיתי בפלאפון 17 שיחות שלא נענו. מההורים שלי, מגיא, מחברות. לא היה לי כוח לאף אחד.
הרגשתי כ"כ מגעיל. כאילו שחזרתי לזמן שאני ואלירן נפרדנו.
איך יכולתי לשכוח את הץאריך של השנתיים? הוא ביקש שאני אתקשר. המחשבה לעשות את זה באמת עברה לי בראש לרגע.
קמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים. שתיתי והלכתי להתקלח. הרגשתי מגעיל.
ההורים שלי כבר חזרו הביתה וגם אחי.
הפלאפון לא הפסיק לצלצל. ההודעות באייסיקיו לא הפסיקו להישלח. ולא עניתי לכלום.
יום לפני הרי החיים שלי היו כאלה יפים. הייתי כל כך בטוחה בהכל..שאני עושה ועשיתי את הדבר הנכון ושהכל בסדר עכשיו. שהכל רגוע.
אז למה שוב חזרו הדרמות והבלאגנים? למה החיים שלי לא יכולים להיות שקטים לפעמים?
עניתי רק לגיא לטלפון. הוא שאל מה נשמע ומה בא לי לעשות בערב. אמרתי לו שאין לי כוח לצאת. לא היה לי חשק לכלום.
בשישי בערב נשארתי בבית. אחרי הרבה זמן שזה לא קרה.
גיא יצא עם חברים שלו בסוף. חברות שלי יצאו למועדון.
ואני רק הייתי בבית בדיכאון עד עכשיו.
אני באמת שלא יודעת כבר מה לעשות עכשיו. למה? למה הוא היה צריך לכתוב את המכתב הזה?
למה זה תמיד חוזר להיות הוא?
למה עד שהייתי בטוחה ששחכתי ממנו לגמרי אני לא מפסיקה לחשוב עליו כבר יומיים?
אני אוהבת את גיא. אסור לי לתת לאלירן לקלקל את הקשר שלי עם גיא. אסור לי.
מספיק סבלתי בגללו..
-
עריכה:
להילושקה מהתגובות בפוסט הקודם-
הבטחתי לך שאני יתאר איך אני נראית. אני זוכרת את זה, ואני מבטיחה לעשות את זה בפוסט הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
המתבגרת..
) שאני אתחיל להשקיע טיפה יותר, אז אני באמת משתדלת עכשיו. שיעור שעבר אני אפילו פתרתי תרגיל על הלוח חחחח המורה היה בשוק ממני. 
) וכולי בעצבים מי הקרצייה שמתקשר עכשיו ומפריע לי להתארגן. ואז ראיתי את השם של גיא על הצג ועוד יותר נלחצתי כי חשבתי שאולי הוא הקדים, ואז בכלל פדיחה כי הוא היה עם חברים ולא רציתי לגרום לכולם לחכות רק לי..
) ועוד מעט יש מסיבה בחברה של אבא שלי (הוא אחד הבעלים של חברת בגדים די גדולה) אז אני ואמא שלי הולכות שבוע הבא לקנות שמלה =]