אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם .

דביר נכנס לבית הקברות והתקדם לקבר של בן דוד שלו וראה את נועה.

"מה היא עושה פה?

ועוד ליד הקבר של בן דוד שלי?!"

אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם- פרק 7

"תמיד עזרת לאחרים, חיזקת אחרים, תמכת באחרים אבל אף פעם לא רצית לעזור לעצמך. אף פעם לא ניסית לצאת מזה. למה לא נתת לי לתמוך בך ולעזור לך כמו שתמיד עזרת לי?!

לא אשכח את דמותך המצטיירת בראשי בכל דקה. לא אשכח את היופי שבדברייך שאמרת לי כל פעם מחדש. לא אשכח את מגע ידך המלטפת את ראשי. לא אוכל להיות של מישהו אחר אחרי מה שגרמת לי להרגיש. האהבה שלי אליך כל כך חזקה גם כשאתה עדיין לא כאן, גם כשאתה רחוק מעיניי אתה כל כך קרוב לליבי. כל פינה ופינה שם שמורה לך אחרי מה שגרמת לי. אתה זה שהביא לי את הרוגע, את העדינות המתפשטת, אתה זה שהבאת לי את האופטימיות  שבסוף הכל יהיה בסדר. הבאת לי כל כך הרבה כלים שיעזרו לי בעת צרה. אז למה? למה כשאתה היית בצרה לא השתמשת בהם כדי להיות איתי כאן עכשיו?

יש אנשים שנופלים וקמים, נופלים וקמים אבל אתה נפלת ונשארת שם.

יהי זכרך ברוך"

ראיתי שחור בעיניים, הרגשתי סחרחורת קלה. כל הכאב חזר אלי פתאום.

הוא תמיד היה שם אבל עכשיו הרגשתי את היום שהוא מת. הרגשתי דקירות חזקות בלב. באתי להתיישב אבל נפלתי על הרצפה. "אני רוצה להיות איתך כאן, אתה מבין?!

פה איתך! למה הלכת לי?!" צעקתי

לא היה אכפת לי שיחשבו שאני פסיכית, לא הרגשתי באותו רגע כלום, לא היה לי אכפת מכלום. כל הגוף כאב לי מהנפילה, הסחרחורת לא עברה לי. לא רציתי לקום, לא רציתי לעזור לעצמי באותו רגע. נשארתי על האדמה, בוכה והכאב מבפנים הרג אותי.

_

ראיתי אותה שם, שוכבת על הרצפה ובוכה. שמעתי שהיא צועקת משהו, אבל לא שמעתי מה. הייתי כל כך מבולבל. לא הבנתי איך היא קשורה לבן דוד שלי. לבן דוד שהיה כמו אח בשבילי. רציתי לגשת אליה לעזור לה לקום אבל לא יכולתי. לא הבנתי מה הולך כאן. גופה הדקיק שעוד שנייה נעלם נמעך ברצפה, הדמעות שלה יצרו שלולית בוץ קטנה. כאב לי לראות אותה ככה, כל כך כאב לי.  נזכרתי פתאום בתגובתי כשהודיעו לי שהבן דוד שלי- שהאח האהוב עלי מת. איך בכיתי על קברו ונפלתי על הרצפה.

שמיעת הצעקה מלאת הכאב עצרה את מחשבותיי: "אני רוצה להיות פה איתך, אתה שומע אותי?! איתך!

אלוהי כך אותי מכאן, אני רוצה להיות איתו. למה אתה מחכה כל כך הרבה, למה?!"

לא יכולתי לעמוד בצד יותר ולהסתכל עליה רצתי לכיוון שלה. כל אותן הדקות היו כמו מחט בשבילי. כמו דקירה חזקה.

דביר: נווועהההה !

-

לא שמעתי כלום. לא שמעתי בכלל שמישהו מדבר אלי, שמישהו נמצא פה איתי.

"אני הרגתי אותך, אני!"

"איך יכולתי להרוג אותך באכזריות כזאת, איך?!"

_

שמעתי אותה ולא האמנתי, לא הבנתי, חשבת אני הולך להשתגע. מה קורה פה?!

כל כך רציתי שיהיה פה מישהו שיסביר לי.

נועה לא הייתה במצב של להסביר. אני אפילו לא יכול לתאר איך היא נראתה. בפניה העדינות היה כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה כאב.

הרמתי את גופה הזעיר.והחזקתי אותה בידיי. יצאתי מבית הקברות והושבתי אותה על הספסל. ניקיתי את פנייה שהיו מרוחות בבוץ. היא לא הגיבה לשום דבר שעשיתי, היא אפילו לא הסתכלה עלי. היא הייתה כמו רוח, כמו בובה שאפשר לעשות בה כל מה שרוצים. ניסיתי להקים אותה מן הספסל כדי ללכת לקנות לה לשתות אבל היא התמוטטה לי בידיים. לגופה לא היה כוח לסחוב את עצמה. הרמתי אותה שוב והלכתי לקיוסק קטן שראיתי שהוא היה קרוב.

דביר: אתה יכול לתת לי בבקשה בקבוק מים ואם יש לך גם כמה מפיות.

המוכר: הכל בסדר? כאילו איתה?

דביר: אני מקווה שכן

המוכר: לך תשב איתה פה בשולחן אני יביא לך מים והכל.

דביר: תודה.

לקחתי אותה והושבתי אותה על הכיסא.  המוכר לאחר כמה דקות הגיע והביא לי מים, ומגבונים שראיתי שהוציא מהתיק שלו. "איזה מוכר נחמד" חשבתי לעצמי. פתחתי את בקבוק המים והרטבתי את שפתיה. "נועה" קראתי בשמה, אך היא הסתכלה עלי ולא ענתה. החזקתי את בקבוק המים והבאתי לה לשתות בדיוק כמו שאמא מביאה לתינוק בקבוק חלב. היא הייתה כל כך חיוורת. ניגשתי אל המוכר ואמרתי לו שאני אשלם לו כשאני אצא והוא אמר לי שאין בעיה שאני אקח מה שאני רוצה ושאם הוא צריך עזרה עם נועה הוא פה. לקחתי שוקולד והבאתי לה. ראיתי לאט לאט איך צבע עורה חוזר להיות כמו שצריך. פתאום היא הסתכלה עלי במבט מוזר.

_

לא הבנתי איפה אני, מה אני עושה בקיוסק ועוד עם דביר.

הדבר היחידי שעבר לי בראשי היה התמונה של הקבר.

הסתכלתי על דביר במבט בוחן, לא הבנתי מה הוא עושה פה איתי.

אני: דביר? שאלתי בקול מהסס

דביר" את בסדר?

אני: אני חושבת שכן.

באתי לקום אבל תפסה אותי סחרחורת חזקה. דביר מהר תפס את ידי.

דביר: שבי, אני לא חושבת שאת במצב של ללכת עכשיו.

אני: מ..מה את עושה פה?

דביר: אני באתי לבית הקברות וראיתי אותך שם. מול..

לא ידעתי אם לומר לה את זה או לא אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לומר.

אני: מול?

דביר: מול הקבר של בן דוד שלי ...

אני: אתה, אתה זה בן דוד שלו?

התחלתי שוב לבכות.

דביר: כן, איך את מכירה אותו?

אני: אני.. אני הרגתי אותו

_

רציתי לעשות את הפרק יותר ארוך אבל היה לי קשה להמשיך לכתוב את הפרק אז הפסקתי אותו כאן.

מקווה שתאהבו ושהצלחתי להעביר את הכאב שרציתי להראות בפרק. גם אחרי שמאבדים אדם עדיין קשה להשלים עם האובדן שלו ..

3>