אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם .

אני: אתה, אתה זה בן דוד שלו?

התחלתי שוב לבכות.

דביר: כן, איך את מכירה אותו?

אני: אני.. אני הרגתי אותו

אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם- פרק 8

דביר: טוב נראה לי, את לא מרגישה טוב.

את לא יודעת מה את אומרת, אני אקח אותך הביתה.

אני: לא, לא!

אני מרגישה מצוין.

יותר טוב מתמיד.

אני יודעת שקשה לך להאמין, אבל זה אמיתי.

אני הרגתי אותו.

אני! אתה מבין?!

הרגתי את הבן אדם שהכי אהבתי.

דביר: בואי, אני אקח אותך.

את לא יכולה להרוג אותו.

את בכלל מכירה אותו?!

הוא מת מסמים כי החברה שלו לא רצתה לדבר על זה עם אף..

את?

השפלתי את ראשי ואמרתי כשכולי רועד: כן.

פחדתי מהתגובה שלו. אחרי שגיליתי שדביר הוא בן דוד של האהוב שלי לא ידעתי איך הוא יגיב. מה שבטוח להגיב טוב הוא לא יגיב. לא ידעתי אם לספר לדביר את מה שעשיתי או לא ובסוף החלטתי שכן כי הוא כ"כ עזר לי, אבל עכשיו פחדתי. לא רציתי לראות איך הוא יגיב.

אני: אני באמת מצטערת.

קמתי ורצתי מהמקום

דביר: נועה, בואי לכאן.

נו נועה בואי. את לא אשמה בכלום.

בבקשה.

רצתי אבל שמעתי את צעקותיו. חשבתי שאני מדמיינת שהוא אמר את הדברים האלה ולא ידעתי אם לחזור או לא. לא יכולתי גם לרוץ לא היה לי אוויר. עצרתי כשכולי מתנשפת הסתובבתי וראיתי אותו עומד מולי כשגם הוא מתנשף ועם דמעות בעיניים.

דביר: את לא אשמה בכלום.

הוא חיבק אותי חיבוק חזק. זה היה חיבוק מלא כאב. הוא מחבק אותי ושנינו בוכים. בוכים כאילו רק עכשיו הוא נפטר.

דביר: אני.. אני גם שתקתי. ידעתי ושתקתי. לא חשבתי שזה יגיע למצב הזה. הוא תמיד הרגיע אותי ואמר לי שהוא בסדר ושהוא שולט בזה.

בואי...

דביר לקח אותי בידו ואני שתקתי לא הוצאתי מילה מהפה. הגענו בחזרה לקיוסק ואני עמדתי בצד. דביר דיבר עם המוכר שילם לו ואז הלך.

המוכר: תשמור עליה, לא הייתי מתנגד לאחת כמוה.

דביר: אם זאת הייתה הסיטואציה של זוג חברים שרבו הכל היה בסדר.

המוכר: כן, אני הקשבתי לשיחה שלכם שהיא הרגה מישהו. קשה לי להאמין שאחת עדינה כמוה תהרוג מישהו.

דביר: היא לא הרגה אף אחד. השתיקה שלה, השתיקה שלנו הורגת.

_

דביר: בואי, הולכים עכשיו.

באתי להוציא מילה מהפה אבל עוד לפני שהספקתי להתחיל את המילה אצבעות ידיו היו על פי וסימנו לי "שקט, עכשיו לא מדברים".

וככה שתקנו והלכנו, אני מנסה להבין לאן הוא לוקח אותי והוא מסוגר בתוך עצמו עם עיניים נוצצות, עיניים גדולות וכואבות. מדי פעם הוא הסתכל עלי וניסה להביא לי חיוך קטן אך הוא לא הצליח. הכרתי את תל אביב כי גרתי שם אך עכשיו לא זיהיתי כלום. הרגשתי כאילו אני נמצאת בעיר חדשה, עיר לא מוכרת. רציתי להתקשר לליאל, החברה היחידה שנשארה לי מכאן (מתל אביב) אבל הרגשתי שזה לא הזמן המתאים. הלכנו והלכנו והתחלתי כבר לזהות את המקום שאני נמצאת בו. הגענו לנמל. הסתכלתי על דביר ודביר עלי אך עדיין הוא שתק, לא דיבר. הלכנו לכיוון המזח, הוא עזר לי לעלות לשם ואז הוא עלה והתיישבנו שם. הוא התחיל לדבר כשהדמעות שוטפות את פרצופו.

דביר: הוא היה כמו אח שלי, סיפרתי לו הכל והוא לי. אני זוכר שכשהיינו קטנים היינו הולכים מלחמות אוכל ותמיד אני.. אני ניצחתי אותו והוא היה בוכה ורץ לאמא שלו. ואז כשגדלנו הלכנו מלחמת כריות והוא תמיד ניצח אותי ואח"כ לא דיברתי איתו יום שלם. הוא היה הכל בשבילי תמיד הוא סיפר לי על כולם על כל החברים שלו והכל בפרטי פרטים. הרגשתי כאילו אני אחד מהחברה שלכם מרוב שידעתי כל כך הרבה.

חייכתי חיוך מלא עצב ושאלתי אותו: ומה, מה הוא אמר עלי?

דביר לא ענה לי הוא שתק וישר קם לא הבנתי מה קורה פה. הייתה לי הרגשה לא טובה, הרגשתי כאילו הוא מסתיר ממני משהו.

אני: אתה יכול לענות לי?

דביר: לא

אני: למה?

דביר: ככה

אני: ככה זאת לא תשובה

דביר: זאת תשובה.

זה שהתשובה לא מספקת אותך זאת הבעיה שלך!

אני: נוו דביר תגיד לי

דביר: הוא לא אהב שאני מספר לאחרים דברים שהוא סיפר לי.

טוב לך?!

אני: כן.

שתקנו לא דיברנו. הלכנו והלכנו. עלינו למונית שהוא הזמין ולא דיברנו ירדתי מהמונית בלי לומר לו שלום והוא לא אמר לי פשוט לא דיברנו. לא הוצאנו מילה אחת מהפה.

_

לא ידעתי מה לומר לה. פשוט לא ידעתי. איך אני יכול לומר לה שדביר התאבד והוא לא מת בגלל הסמים?!

זאת אומרת הוא התאבד כדי לא לראות אותה סובלת אבל הוא היה תחת השפעת הסמים.

איך אני יכול לומר לה שהוא בגד בה עם החברה הכי טובה שלה?!

איך אני אעמוד ואראה את פרצופה, את מבטה החיוור כשאביא לה את המכתב שמצאתי בחדרו, שבו הוא כתב משהו בשבילה ואני לקחתי אותו ושמרתי אותו בביתי. אני גם לא יכול לראות אותה סובלת מהמחשבה שהיא אשמה במותו כי היא לא, זה שהיא שתקה לא היה בסדר אבל מי אני שאשפוט אותה אם גם אני עשיתי זאת. מה אני אעשה?!

אני מרגיש כאילו אני נמצא בתוך סרט. ממתי דברים כאלה קורים במציאות?!

ממתי?

_

הגעתי הביתה כשהמחשבות מציפות את ראשי. רציתי לדבר עם ליאל, ממזמן לא דיברתי איתה. כל פעם שהתקשרתי היא לא ענתה. כנראה היא הייתה עסוקה או משהו. לא יכולתי לשפוט אותה כי היא זאת שתמכה בי בכל התקופה שהוא נפטר וראיתי בענייה כמה שגם לה כואב וגם היא סובלת.

רציתי גם לדבר עם דביר, אפילו שבסוף לא דיברנו בכלל הוא עזר לי. אני אהיה כפוית טובה אם לא אגיד לו תודה ואדבר איתו אני אהיה אגואיסטית אם לא אגיד לו שאני מצטערת שלחצתי עליו לספר לי מה האהוב שלי חשב עלי. הרגשתי כל כך לא טוב. לא היה לי כוח להחזיק את הגוף. את מה שדביר הביא לי לאכול הקאתי ישר כשהגעתי הביתה. אני לא מצליחה לאכול ואם כן אני מקיאה את הכל. אני יודעת שאני צריכה עזרה ושהמצב שלי לא טוב אבל עכשיו, אין לי כוח להתמודד עם עוד דברים.

_

שגיא ישב בחדרו מול המחשב וחשב על נועה: הילדה הזאת מטריפה אותי. אני לא יודע מה יש בה אבל היא משגעת אותי. הקיצוניות שלה והמסתוריות שלה מושכות אותי. אני רוצה אותה אבל אני גם שונא אותה. בחיים שלי לא קרה לי דבר כזה. מה זה הדבר הזה?! אני באמת לא מבין. איך אפשר גם לאהוב מישהו ובאותו הזמן לשנוא אותו?!

אני לא יודעת למה אבל תמיד נראה לי שהפרקים יוצאים לי ארוכים ובסוף הם לא \;