אהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם .

ראיתי קצת טלוויזיה, אכלתי והלכתי להתארגן.

לבשתי סקיני ג'ינס בהיר, חולצה לבנה ומעל סווצ'רט בצבע ירוק בהיר.

ישבתי על הספה בסלון וחיכיתי לשגיא שיצלצל.

הרגשתי טוב עם עצמי, כלומר עם איך שאני נראית.

אני לא יכולה להגיד שאני ילדה יפה לפחות ככה אני חושבת עלי אבל יש לי פנים נעימות.

לאחר כמה דקות שגיא צלצל ואמר לי לצאת. באתי לפתוח את דלת ביתי אבל הרגשתי שמשהו עוצר בעדי, הרגשתי שמשהו הולך לקרות היום. המילים שדביר אמר לי הדהדו בראשי חזק: " כבר שכחת את בן דוד שלי?! ", עליתי מהר לחדרי והסתכלתי על התמונה שלו, של האהוב שלי שהייתה מונחת על שולחני. "אני אוהבת אותך ותמיד אוהב, הפינה שלך תמיד נשארת בליבי. לא משנה מה יקרה תזכור שאתה, אתה זה שלימד אותי מה זאת אהבה, מה  זאת ידידות, מה זה החיים". לקחתי את התמונה וקירבתי אותה חזק לליבי, החזרתי אותה למקום וירדתי מהר למטה. עכשיו הרגשתי שאני מוכנה ללכת.

פתחתי את הדלת והלכתי לכיוון שגיא שחייך אלי, חיוך שחושף את שיניו הלבנות.

שגיא: היי

לא הוצאתי מילה מהפה פשוט חייכתי והשפלתי את ראשי. אני לא יודעת למה אבל פשוט לא יצאו לי מילים מהפה.

שגיא התקרב אלי ובא לתת לי חיבוק ונשיקה על הלחי אבל אני ישר התרחקתי. הרגשתי מבוכה, הוא לא בא לעשות לי משהו רע אז למה התרחקתי?

הביישנות הזאת חסמה אותי, ההרגשה של מגע ידיים שהוא לא שלו הייתה לי לא נעימה.

-

התקרבתי לתת לה חיבוק ונשיקה ידידותי, והיא התרחקה. אני באמת לא מבין אותה. לא באתי לעשות למה משהן רע, לא באתי לתת לה איזו נשיקה צרפתית מלאת תשוקה. אז למה?

למה היא התרחקה?

אולי היא לא אוהבת אותי, או שאולי זאת הביישנות שלה שלא מאפשרת לה את זה ?!

אני פשוט לא מבין למה היא הגיבה ככה. לא יכול להיות שאף פעם בן לא נישק אותי בלחי.

-

אני: אה.. אני.. אני מצטערת

לא ידעתי מה לומר רציתי לרוץ הביתה, לנעול את דלת חדרי ופשוט להיות לבד.

שגיא: זה בסדר...

שנינו שתקנו ועדיין היינו ליד הבית שלי לא זזנו, הרגשתי מבוכה וראיתי שגם הוא לא מרגיש בנוח.

הוא ניסה לשבור את השתיקה.

שגיא: אז את באה?

אני: כן

חייכתי והלכתי לידו.

שגיא: תמיד לוקח לך כל כך הרבה זמן להתארגן?

אני: מה?

שגיא: תמיד בנים צריכים לחכות לך הרה זמן לפני שאת יוצאת מהבית?

אני: אה לא, פשוט הלכתי לחדר כי הייתי צריכה, זאת אומרת עליתי למעלה להיפרד.

אני מתכוונת ש.. לא חשוב עזוב.

שגיא: את ממש מוזרה את יודעת?!

אבל לא נורא את שווה את זה.

כל בן יחכה לך אפילו יום שלם כדי להיות איתך

הסתכלתי עליו וחייכת, הרגשתי לא בנוח עם מה שהוא אמר לי.

-

כל דבר שאמרתי לה, כל מחמאה קטנה גרמה לה להתבייש ממני עוד יותר.

פחדתי כבר להוציא מילים מהפה.

-

שגיא: אני, אני מצטער לא התכוונתי להביך אותך.

אני: זה, זה בסדר.

הלכנו והלכנו בין הרחובות, אני לא חושבת ששגיא ידע בדיוק לאן הוא הולך ומה הוא עושה אבל הלכתי אחריו. דיברנו על כל מיני שטויות, לא דברים מיוחדים והיה לי כיף. ראיתי שהוא גם נהנה ושמחתי.

השיניים שלי התחילו לנקוש אחת על השנייה, היה לי קר למרות שלבשתי בגדים חמים.

שגיא: קר לך, נכון?

קחי..

הוא הביא ל את הסווצ'רט שלו.

אני: אני, אני לא יכולה לקבל אותו.

תודה.

שגיא: למה?

קר לך

אני: כי אז יהיה לך קר.

זאת בעיה שלי שקר לי אתה לא צריך לסבות בגללי.

שגיא נעצר מולי ואמר:

את יודעת?

את פשוט מדהימה.

אני יודע שזה יביך אותך אבל אני חייב לומר לך את זה.

אתר כל כך עדינה, מתחשבת, יפה.

אני פשוט אוהב להיות איתך.

עכשיו קחי את הסווצ'רט בבקשה, אני בסדר.

-

את האמת לא רציתי לקחת את הסווצ'רט גם בגלל שלא רציתי שהוא יסבול בגללי וגם כי נזכרתי בו, ב-"חבר שלי". נזכרתי שהלכנו יחד, יד ביד ופתאום התחיל מבול. לא היה לנו לאן ללכת והיה לי קר, הרגשתי שכל גופי הופך לקרח. הוא הביא לי את הסווצ'רט שלו וחיבק אותי. חיבק אותי חזק חזק. ריח הבושם שלו נדבק אלי וכל כך אהבתי את זה. היה לי כל כך טוב.

-

אני: בטוח?

שגיא: כן.

אחרת לא הייתי מציעה.

חייכתי והשטתי את ידי כדי שיביא לי את הסווצירט.

לבשתי אותו והרגשתי את הריח הנעים של שגיא.

היה לו ריח טוב. הוצפתי בזכרונות ודמעות החלו לזלוג מעיניי.

אני: תודה.

שגיא: את בסדר?

עשיתי משהו לא טוב?!

אני: לא, זה לא זה פשוט...

אתה יכול לחבק אותי?

שגיא לא אמר כלום, הוא התקרב אלי וחיבק אותי חזק. חיבוק מחמם. רציתי לראות בעיניי את האהוב שלי אבל הוא לא היה שם. רציתי להרגיש שהוא זה שמחבק אותי אבל לא הרגשתי כך.

-

היא ביקשה שאני אחבק אותך והרגשתי הנאה. לא ידעתי מה קרה לה אבל החלטתי לא להתעמק בזה.

חיבקתי אותה חזק אלי ואהבתי את ריח גופה, אהבתי את הדמעות שלה, שמרטיבות את חולצתי.

פשוט אהבתי כל רגע ורגע.

-

נשארנו שם מספר דקות כשאנחנו עומדים מחובקים. היינו באמצע הרחוב וזה היה כאילו שנינו לבד באיזה מקום. המכוניות שחלפו והשאירו את ריח הבנזין לא הפריעו והילדים שעברו וצעקו לא הפריעו זה פשוט היה רק אני והוא, רק אני ושגיא.

לאחר כמה דקות התנתקתי ממנו ואמרתי:

אני, אני מצטערת לא התכוונתי.

שגיא: זה בסדר

אני: אתה לא תרוץ לספר את זה עכשיו לכל החברים שלך נכון?

שגיא: לא, זה יישאר בינינו

אני: תודה.

שגיא: בואי...

אני: אני לא רוצה, אני רוצה ללכת הביתה.

אתה יכול להראות ליאת הדרך?

שגיא: אבל, למה?

לא הראיתי לך כלום.

אני: זה בסדר בפעם אחרת, אני מצטערת.

שגיא: זה בסדר, אני אקח אותך הביתה.

אני: תודה

כל הדרך הייתה שתיקה לא דיברנו. רציתי רק להגיע הביתה.

-

כל הדרך לא דיברנו, לא יכלתי לדבר. לא מצאתי את המילים הנכונות פשוט שתקתי וכך גם היא.

-

טל הגיע לביתה ובכתה, היא כל כך בכתה. היא הרגישה פגועה.

למה תמיד היא נותנת אמון ישר באנשים שהיא לא מכירה.

למה היא חשבה לעצמה לרגע שנועה לא תקפוץ על המציאה שלי מישהו חתיך ויפה וישר תלך איתו.

היא הרגישה כל כך פגועה.

אותה שגיא אף פעם לא חיבק ככה, לה שגיא אף פעם לא הביא את הסווצ'רט שלו כשהיה לה קר והם היו יחד.

למה?

למה זה מגיע לה?

היא לא עשתה שום דבר רע.

היא הרגישה פגועה ונבגדת.

נועה שיקרה לה והיא בשיא התמימות האמינה.

היא נשכבה על המיטה ותוך כדי דמעות עיניה נעצמו והיא נרדמה.  

___

מקווה שאהבתם 3>