פתאום הוא צץ משום מקום, מחבק, נוגע-לא נוגע.
כמו אביר על סוס לבן, הסצנה המושלמת.
הכל מסתדר, הידיים שלו מחבקות [רשת ביטחון] מחזיקות, אוחזות.
מלטפות כל קימור בגוף, וצמרמורת עוברת בי.
הוא דואג, מחזיק את היד.
ועכשיו נשאר רק לחכות.
הזמן יעשה את שלו.
אולי זה יהיה ואולי לא, מה שבטוח מהרגעים האלה נהנתי.
זה מה שחשוב בסופו של דבר- לחיות את הרגע.
ובזמן שזה קרה, אתה עמדת מהצד, מסתכל.
מתחיל לאט לאט להבין שוואלה, אולי התנהגתי לא בסדר,
ובגלל זה הפסדתי אותה.
והנה עכשיו היא ניצלה.
ניצלתי.
ממך.
כמה רע עשית לי, את זה רק אני יודעת, אפילו לא אתה, רק אני.
ועכשיו השתחררתי ממך, מכל החבלים הקטנים שקשורים מסביבי,
הצלחתי לברוח.
ואני מאושרת, מאושרת לא לצידך, לבדי.
או איתו, זה לא חשוב העיקר שזה לא איתך.
והגעגועים הם לא אלייך, ממש לא, הם לחום ולמגע.
"אולי עכשיו שהיא איתו והם ישארו לנצח
אבל יודעת שהוא לא יחכה לה
הוא יעזוב מחר
תמיד אותו דבר
ככה זה מה שיש לה
תמיד אותו דבר
כמה זה מה שיש בה"
אני חושבת שאנשים רואים בי רק את המראה החיצוני, את הסקסיות שאני לא יכולה להסתיר, ולפעמים בא לי שהיא פשוט תעלם, ואז איכשהו אני תמיד נשארת לבד,
השבוע הוכיחו לי שאני טועה. שיש בי מעבר לסקסיות.
סוף סוף מישהו גילה שיש גם נפש ורגשות מתחת להכל.
rainbow.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~rainbow~