בשמלה לבנה.

אני מודאגת מהמצב.

מודאגת מאוד.

אני יודעת כבר איך זה יגמר.

בבכי.

בבדידות.

אני אוהבת אותך? אני לא יודעת.

אולי.

תפסת לך פינה בלב והתמקמת.

אני מרגישה שמצד אחד אני בעליה ומהצד השני בירידה.

יותר מידי דברים מנוגדים. שחור-לבן, שמח-עצוב, הכל מתערבב.

אני כבר לא יודעת על מי אני מסכלת במראה, הבחורה במראה התבגרה, ואני עוד לא הספקתי לתפוס את הרכבת שהיא עלתה עליה,אני אי שם רודפת אחרי הרכבת בריצה.

אני רוצה שזה יהיה מושלם איתך. אבל אין דבר כזה מושלם. פשוט אין.

יש רק ליד.

אני מפחדת להיפתח מולך, שאולי אם תגלה באמת מי אני, מאחורי המסכות והפחדים, תחליט שזה לא מתאים לך ותברח עם איזה תירוץ טיפשי.

לפעמים אני מייחלת לזה שתברח ממני, ככה תחסוך ממני את הבעיות והכאב.

[ כשכואב וקר אז מרגישים שבאמת חיים].

לפעמים אני מתקשה לנשום מין כובד ומועקה על הנשמה אני שואפת ונושפת בחוזקה, כאילו אין מוצא או פתרון.

אני אפילו לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה בפוסט הזהף המחשבות קופצות לי בראש והכל מבולגן.

השבוע היתי בשיגעון שאני חייבת לעשות סדר בחדר, אבל למרות שהכל היה מסודר בסוף, לא הגעתי לשקט הנפשי שייחלתי לו. לא.

אני לא אגיע אליו בזמן הקרוב, אבל אולי זה מה שבן אדם צריך כדי להתעצב,

אני יודעת אני לקראת קו הסיום, אני כל כך קרובה לגלות מה אני. ומי אני.

ואולי האדישות שלי היא מה שמטריף אותך [כשהיתי צעירה יותר היתי ממש תלויה בבן אדם שאני איתו, עכשיו זה הפוך, או אולי אף אחד לא תלוי באף אחד] ההנאות שלי לאו דווקא מגיעות ממנו וכך גם העצב, כי אם לפעמים זה בגללו.

אבל מה שאני הכי אוהבת בו זה שהוא מוציא ממני את הספונטניות החבויה שלי ברמות מטורפות, אני יודעת שאיתו זאת תיהיה חוויה, כל זמן שנבלה ביחד.

 מי יודע מה התוכניות שלו, ובכלל מה התוכניות שלי.

ריינבו.