בשמלה לבנה.

למה שום דבר לא יוצא לי?

את הסופש הזה ניצלתי לעצמי רק לעצמי.

כדי להביט פנימה, נסעתי לאיזה מקום סודי שלי, מין צוק כזה שמשקיף על כל העיר.

ישבתי והתבוננתי.

חשבתי המון.

ניסיתי להסתכל לרגע על החיים שלי מהצד, היה לי קשה עם התובנות שהגעתי, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי.

אני האויב הכי רע של עצמי ברגע שאני עושה טעות, וסביר להניח שבגלל שאני כל כך מחמירה עם עצמי אני אעשה את אותה הטעות שוב, עד שאני אבין שאני צריכה לעבור את זה שוב ושוב עד שאני אפסיק להשתגע עם עצמי.

אני מקווה שזה איכשהו נשמע לכם הגיוני, כי בקריאה חוזרת זה נראה לי לא הגיוני כל כך. [קצת כמו החיים שלי].

אני מרגישה כל הזמן עיפות, מין עיפות נוראית שכזאת שנובעת בלי שום סיבה, אולי נפשית.

נמאס לי מהמרדפים מהמשחקים מהחוסר החלטיות שלי ונמאס לי כבר שהכל מסובך כל כך. אני רוצה פשטות,

מהסוג שגורם לך לזרום עם החיים על מיי מנוחות, משהו רגוע ושקט.

אני חושבת שהחלטתי לקחת פסק זמן מכל הגברים שבחיי.

לא רוצה יותר שום דבר מהם. כלום.

אני רוצה שקט.

ריינבו.