בשמלה לבנה.

הכל מלא עד אפס מקום.

אי אפשר להכניס פנימה עוד אף אחד.

אני נהנת כל כך במקום שלי כרגע, אני מרגישה שעם הלחץ והעיפות שנובעים מהתפקיד, אני מגלה בי תכונות ממש טובות, שרק ברגעי לחץ עולות ובאות.

אני ממש אוהבת את האנשים שאיתי, הם איכותיים כאלה  [ומצחיקים ממש].

ויש לי חיילים מקסימים .

אולי זה בגלל החורף הדפוק, והרצון הזה להתכרבל עם מישהו מתחת לשמיכה, שמביאים לי חשק לחזור לזרועות שלו, אל אותו אחד שנכנס לתוך הלב, לאיזה חדרון נסתר ומסרב לצאת משם..אבל זה אבוד.

דף מקומט בחיים לא יחזור להיות חלק.

כמה שתתאמץ.

והשיחות איתו שיטחיות מרגע לרגע.

לאט הכל נצבע שחור, אני מצליחה לנקות ושוב זה חוזר, זה כמו כתם שמסרב לרדת. [מכירים את השיר של דוד אבידן? כל הכתם שלא יורד מהקיר? אז ככה].

אין לי אפילו כוח להמשיך לכתוב.

היאוש ניצח.