בשמלה לבנה.

לאנשים קורים כל מיני דברים שגורמים להם לראות את החיים בצורה שניה.

כאלה שמספרים להם שנשאר להם כמה חודשים לחיות, או כאלה שעומדים לאבד את הראייה.

תחשבו איך הייתם רואים את העולם אם הייתם במקומם.

פתאום כל רגע היה נשמר בזיכרון וכל שקיעה היתה נחרטת בלב.

זה מעמיד אותך בפרופורציה שונה לחלוטין.

הכל מתגמד פתאום.

ובכל זאת, עדיין מתחשק לי להסתגר בתוך עצמי ולא לתת לאף אחד להיכנס לתוך השיריון הקטן שבניתי לי.

כי כשפתחתי פתח קטן ונתתי להם להיכנס, הם איכזבו והנה הכל נשבר מסביבי ואני צריכה לבנות את השיריון שלי מחדש.

ברור שככל שגדלים הדברים נעשים יותר ויותר ברורים, אבל איך זה שמשהו יכול לאכזב אותך כל פעם מחדש?

הדחייה פוגעת בך עמוק ושורטת בתוך הגוף, וההחלמה ארוכה מתמיד.

הנה אתה מחלים ושוב מישהו פוצע אותך.

אני בסך הכל רוצה משהו רגוע, מישהו שאני אוכל לפתח איתו שיחות קטנות שזורמות לתוך הלילה,

מישהו שאני ארדם איתו בשקט.

ואין אף אחד כזה כי אנשים מאכזבים אותי כל פעם מחדש. והפגיעה נעשית קשה מצד אחד ומצד שני האדישות גוברת.

שום דבר לא מפתיע כבר.

אתה אומר לי שאתה מת עלי, אבל מתנהג ההפך.

אתה אומר לי שאתה רוצה לראות אותי, אבל לא מגיע.

אתה אומר ואומר ואומר ולא עושה כלום.

יש משהו שאני גאה בעצמי שלא עשיתי.

וזה בזכות שיחה עם חברה יקרה שלי, שפתחה לי את העיניים והוציאה אותי מהמערבולת המטורפת שהיתי בתוכה.

אני יודעת שהיא לא קוראת פה, אבל אני הודיתי לה כבר על זה שהיא הושיטה לי יד מתי שהיתי הכי צריכה אותה.

הם מתקשרים ואני מסננת את כולם,

הראש כואב כבר מהמחשבה מה לעשות ולאן להתקדם.

אני נמצאת בצומת דרכים.